"ככל שהתקופה נהיית יותר מורכבת, ככה יותר חשוב להגיד משהו"

כשחושבים על האמנים והלהקות שהחיו כאן את הרוק הבועט מחדש בשנות ה-90, בטח יעלו שמות כמו אביב גפן, איפה הילד, המכשפות, מוניקה סקס ודנה ברגר. אך אם תשאלו את האחרונה, היא אינה בהכרח מגבילה את עצמה רק ל"רוקיסטית".

"אני כן אגיד שרוקנ'רול בעיניי זה לאו דווקא ז'אנר מוזיקלי, אלא יותר אולי איזשהו 'אטיטוד', גישה של אמן", הוסיפה. "זאת אומרת, אני חושבת שהרוקנ'רול של היום זה ההיפ-הופ. ברגע שיש לך משהו להגיד, ואתה אומר אותו בדרך פחות קונפורמיסטית, זה כבר רוקנ'רול בעיניי. אני חיה ונעה ויוצרת סביב התפר הזה, בין הרצון העמוק שלי להשתייך ולהיות חלק, ובין הרצון העמוק שלי לקרוא תיגר".

את מסיימת שנה עמוסה - חגיגות 25 שנים לאלבומך "עד הקצה", 35 שנים לבלאגן, ועבודה ממושכת עם המאבק לשחרור החטופים. איך את מסכמת אותה?
"זו באמת הייתה שנה מלאה בעיניי, היה בה הכול מהכול - גם דאגה, עצב וכעס, וגם הודיה, שמחה וחיבור, וגם המון-המון מוזיקה. על אחת כמה וכמה זה מתגבר בהקשר של החטופים - שסוף-סוף שבו אלינו. סביב החגים הייתי בשלוש הופעות מאוד-מאוד מיוחדות לקהילה הישראלית באוסטרליה, רגע לפני שהחטופים חזרו אבל גם כמה חודשים לפני הפיגוע הגדול שהיה בסידני, אז כל הרגשות בעצם סבבו אותי. בתוך כל הדרך הזאת שלי, אני גם שנה רביעית בלימודי פסיכותרפיה; שנה שנייה שאני עושה את הסטאז' שלי; עם נשים נפגעות ושורדות זנות דרך עמותה מדהימה שנקראת 'הופכות את היוצרות'; וגם להבדיל, סיבוב ההופעות המשמח הזה של 25 שנה ל'עד הקצה', שממשיך עד עכשיו. זה מאוד מאוד משמח, כי זו הייתה אמורה להיות רק הופעה אחת חגיגית בבארבי שהפכה בסוף לסיבוב הופעות, וזה כיף לקבל את האהבה מהקהל ואת החיבוק הזה".

הוצאת 10 אלבומי אולפן לאורך השנים. האם יש פרויקט שקרוב לליבך במיוחד?
"רוב הדברים שעשיתי קרובים לליבי, כי הם כולם חלקי נפש, אז זאת שאלה באמת קשה. 'עד הקצה' הוא באמת אלבום שהכי הביא אותי ללבבות של אנשים, ואני מאוד מכירה לו תודה על זה, אולי זה האלבום שבזכותו עד היום אני זמרת-יוצרת מופיעה ופעילה. מצד שני, 'יום יום' זה אלבום שלי שממש לא הצליח מבחינה מסחרית, שלא לומר נכשל, אבל אני נורא אוהבת אותו, ואני חושבת שיש בו שירים שהיה לי מאוד חשוב ליצור, להקליט ולהוציא אותם אל העולם, או 'מתנות של זמן', אלבום שעשיתי עם יוסי פיין, והוא לגמרי 'סול' ומביא צבעים אחרים ממני; ו'פשוט להיות', האלבום השני שלי, והאחרון - 'בלב פתוח'. אין בזה חוקים - אי אפשר לדלג על אף אחד מהם, אז נראה לי שכולם יקרים לי".

בעידן שבו חופש אמנותי מאוים מכל עבר על ידי גופי משטר, הגישה של ברגר נדירה - אם לא להגיד בודדת. "זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה שבה אתה מסתבך כשאתה, בתור אמן, פותח את הפה שלך, וזה לא סוד שנכוויתי. זה אכן כאב", היא אומרת כשהיא נשאלת להיסטוריה שלה עם התבטאויות ציבוריות, "בסך הכול, אנחנו חיים במקום נורא-נורא מורכב. אתה רק רוצה לעשות מוזיקה ושאנשים יידעו לעשות את ההפרדה, ומצד שני - המקום המורכב הזה כן מצריך מאיתנו הבעת דעה".

ספרי לי קצת על ההכנות לפסטיבל המגבר.
"זה בעצם תירוץ בשבילי ליצור מופע חדש, אחר, שלא היה עדיין. אנחנו מתחילים ממש תכף חזרות. הקלידן שלומי מאיה המוכשר יסייע לנו עם קצת לופים וסימפולים ואלקטרוניקה עדינה, וגבריאל אייזנמן על כלי הקשה ותופים, ואני לוקחת צעד קדימה עם הגיטרה החשמלית, כשבדרך כלל אני יותר עם האקוסטית. אז זה יותר חשמלית ואפקטים, ותומר (ישעיהו - ד"ע) המתוק והמקסים מתארח. זה באמת משהו שהולך להיות לו צבע חדש, שהוא מאתגר ומסקרן אותי אמנותית, כי עוד לא עשינו הרכב כלים כזה".

איזה משירייך את נהנית במיוחד לבצע בהופעות, ולמה?
"אני לא יודעת להגיד לגבי שיר שהוא 'פייבוריט' שלי, כי מה שקורה עם שירים - וזה באמת חלק מהקסם שלהם - זה שהם כל הזמן מקבלים משמעות חדשה ועומקים חדשים עם השנים, בעיקר סביב המציאות שמשתנה, והמציאות פה בארץ בהחלט נותנת לנו עומק. זה, למשל, מה שקרה בזמן המלחמה ל'הנה באתי הביתה' שלי ושל איתי פרל, או ל'מחכה לו', ששרתי בכיכר החטופים, או ל'עד הקצה'."

"יש שיר אחד שנכנס כשיר פותח בכל ההופעות שלי מאז המלחמה - אחרי ששרתי אותו בפעם הראשונה בכיכר החטופים בהדלקת נרות חנוכה - ושהייתה לי הזכות להיות המבצעת שלו למרות שלא כתבתי אותו, שנקרא 'ושום סלע'. זה טקסט של תרצה אתר ולחן של עדי רנרט", סיכמה. "אני פותחת ככה את ההופעה, בדרך כלל בא-קפלה, וזה חזק. זה שיר שבאמת קיבל משמעות, העמיק לי את החיבור שלי למקום הזה שאנחנו חיים בו, האהוב והפצוע. אני מסיימת גם לרוב עם 'שלח לי שקט' של בלאגן שיונה וולך כתבה שתיהן שזורות בחיים שלי. זה מיוחד בעיניי ומחבר אותי לחיים כאן".