עברי לידר חגג 25 שנות קריירה במנורה - ואנחנו רקדנו עם דמעות בעיניים • ביקורת הופעה

השנה היא 1998. הזמר והיוצר עברי לידר בן ה-24 הוזמן להשתתף בתוכנית שהיא ה-סמל של התקופה: "המעגל עם דן שילון". וכך סיפר לידר על החוויה, 24 שנים אחרי: "מאוד התרגשתי, ואפילו הכנתי תשובות לשאלות. אלא שאז, בצילומים, ישבתי ובמשך שלוש שעות אף אחד לא פנה אליי. לא שאלו אותי כלום". מילא זה, אבל גם כשזה כבר כן קרה - דן שילון טעה בשם השיר שלידר בא לבצע.

פאסט פורווד ל-2022, אותו לידר כבר בן 48 כשמאחוריו חצי יובל של קריירה וברשותו תארים ופרסים על פועלו, קהל מעריצים אדוק ומגוון, ובעיקר רפרטואר שירים עצום שאין באמת איך לתאר אותו. אצל עברי לידר של היום לא יטעו ברשימת השירים - ובטח שלא ייבשו אותו במשך שעות. עכשיו, הזמר והיוצר מציין נקודת דרך חשובה ומרגשת, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להופיע בהיכל מנורה מבטחים שבתל אביב.

עוד בתרבות ובידור:

נועה קירל, אל תשכחי אותנו מאחור - אנחנו מתגעגעים

מי זאת: הגיע הזמן שאנה זק תמצא את האמן שבה

היה שווה את הפקקים: עדן חסון הופיע בירקון

אז המופע החל כשלידר הגיח במפתיע דווקא מאזור הקהל, כשהוא מבצע את "המזרח התיכון" ומרים את כולם על הרגליים (ליטרלי, כלומר - עזבו שהשיר הקצבי מקפיץ מטבעו - כולם פשוט ניסו להבין מאיפה לידר, פיזית, מגיע). בתום השיר, הוא סיפר על הילד שהיה ועל השנים שחלפו, ולא הסתיר את ההתרגשות מהקהל: "וואו. אין לתאר את מה שעובר עליי עכשיו", אמר. האמת, התרגשנו יחד איתו.

מכאן החל רצף שקט שהורכב משירים שיצאו בתחילת הקריירה שלו ("יותר טוב כלום", "על קו המים") לצד כאלו שיצאו מאוחר יותר ("אור ראשון"). בשלב מסוים הרגשתי שהחיבור בין השירים השקטים מעט הוריד את האנרגיות אחרי הפתיחה החזקה, אבל אולי כי באופן אישי פחות הכרתי את חלקם. נו, מזל שכשהגיע הביצוע ל"בתי קפה", נרשם רגע חמוד שבו לידר העלה לבמה מעריצה מהקהל ואירח אותה - ניחשתם נכון - לקפה.

כשהנגנים החלו לנגן את "שמיים נעולים", היינו בטוחים שעוד רגע אלה לי תעלה לדואט משותף. בכל זאת, השיר הזה הוא של שניהם והמעמד - מופע ענק וחגיגי במנורה - בהחלט מחייב (חוץ מזה, נראה שזה טרנדי היום לארח ולהתארח בהופעות של אחרים. ע"ע עדן חסון). אבל אלה לי לא באה, נועה קירל לא הצטרפה ל"לרקוד עם דמעות בעיניים" וגם רוני דואני לא קפצה כשלידר ביצע את "אדוני".

אז לא היו אורחים ולא היו רקדנים, אבל האמת היא שהסתדרנו גם בלעדיהם. ברור שריקודים ברקע יכולים להעשיר את המופע - ואנחנו לא יכולים לדמיין אילו צרחות היו בקהל אם נועה הייתה מפתיעה - אבל לידר, יחד עם צוות הנגנים שלו, נתנו את הכול על הבמה במשך שעתיים וחצי (!), להיט אחרי להיט, ו-וואי כמה שנהנינו: "הכוס הכחולה", "ניסים", "מוגזם", "נסיכה שלי", "מישהו פעם", "פרחה במרצדס" (וברשותכם נעצור כאן כי הרשימה לא נגמרת).

המופע הסתיים בביצוע (שני לערב זה) ל"זכיתי לאהוב". את הפעם הראשונה ביצע לידר כשהוא מנגן על פסנתר והקהל מלווה עם הפנסים של הסמארטפונים. בפעם השנייה, שהגיעה כאמור בתום הערב ואחרי כחצי שעה של מסיבה עם די ג'יי תומר מייזנר, ביצע לידר בצורה קצבית יותר. איזה כיף היה.

מילה לסיום: אני לא רוצה להיטפל לקטנות - ואני יודעת שמה שאכתוב כאן שייך לקטגוריית "צרות של עשירים בהגזמה", אבל אני לא יכולה להתעלם מהבלאגן בקופות. אני לא יודעת מה קרה שם, אבל אני ועוד רבים המתינו בסביבות ה-45 דקות בתור בשביל הכרטיסים - מה שלא קורה כמעט אף פעם בהופעות מסוג זה. ייתכן שזו הסיבה לעיכוב שנרשם בזמן התחלת המופע, והיי - וכבר אמרתי שאני שונאת איחורים.