תזכרו את השמות האלו: ארבעת הכישרונות שהולכים להתפוצץ בשנה הבאה

קל להסתכל על אמן אחרי שהפך לכוכב ולמצוא בדיעבד את כל הסימנים שהיו שם מההתחלה, אלה שהיינו יכולים להצביע עליהם בזמן אמת ולהגיד - "הוא? אתם עוד תשמעו עליו". הרבה יותר מעניין לנסות לתפוס אותו שנייה לפני הפריצה הגדולה - כשהכישרון כבר קיים, העבודה כבר נעשתה, אבל הקהל הגדול עדיין לא לגמרי יודע את השם.

רגיני: לא מחכה שהעולם ילמד עברית

רגיני לא צצה רק אתמול בהיפ הופ הישראלי. מאיה ברנד פיגנבאום, שפועלת תחת שם הבמה רגיני, בנתה את עצמה במשך כמה שנים בתוך הסצנה. ב-2023 היא הוציאה את אלבום הבכורה שלה "כל מילה", אבל השנה נדמה שהחלקים התחילו להתחבר.

בחודש יוני האחרון יצא אלבומה השני, "לשבור את הקללה", ובתחילת ספטמבר היא כבר עלתה איתו למופע השקה. "השנה האחרונה הייתה בשבילי חיזוק שאני בדרך הנכונה", היא אומרת לרשת 13. "בשלוש השנים האחרונות מצאתי את הסאונד שלי, דייקתי את הכתיבה ואת ההפקות המוזיקליות שאני בוחרת, את ההגשה שלי ואת השפה הוויזואלית שלי כאמנית".

כיאה לשאפתנות שלה, היא מרשה לעצמה ללכת צעד נוסף קדימה: "כמעט אף אחד בארץ לא מאמין בזה, אבל אני כבר פיתחתי אמונה טוטאלית שאני אגיע בדיוק לאן שאני רוצה להגיע. ברוך השם, האמונה הזאת משתלמת, אז בינתיים רק אגיד - חכו ותראו".

הביטחון הזה מגיע אחרי שנים של בניית שפה, ולא לפניה. רגיני כבר לא נשמעת כמי שמחפשת את המקום שלה: היא רוצה לבדוק עד כמה רחוק אפשר לקחת אותו. "בעוד שנה מהיום, אני מאחלת לעצמי להגביר את החיבור לאינטואיציה שלי, לקצור את הפירות מהזרעים ששתלתי", היא אומרת. "כמה רחוק שאגיע עם המוזיקה שלי בארץ ומעבר לים - ככה קרוב שאגע בלב שלי ושל אחרים עם היצירות שלי". אנחנו מוכנים לקחת את ההימור הזה איתה.

אריאל סיטבון: כשהתפקיד הראשון שלך הוא "זגורי אימפריה", אין באמת איפה להתחבא

זה לא היה תפקיד שאפשר להיבלע בו. מרסל נכנסה לתוך אחת המשפחות המזוהות ביותר בטלוויזיה הישראלית אחרי יותר מעשור של היעדרות, מול קאסט שהקהל כבר מכיר היטב. יוצר ובמאי הסדרה מאור זגורי הגדיר אותה כ"קול צעיר שאני לא הכרתי", וסיטבון הצליחה לייצר לדמות נוכחות משלה.

אלא שמאחורי הפריצה המקצועית, הסתתרה שנה מורכבת. בתקופה שסביב קבלת התפקיד, איבדה סיטבון את אימה באופן פתאומי. השנה האחרונה, היא מספרת לנו, הייתה עבורה גם ניסיון לצאת מחדש אל החיים. "השנה האחרונה הייתה מטורפת מבחינתי", היא מסכמת. "מעבר לזה שיצאתי מהקונכייה שלי ועברתי למרכז, יצאתי מהבית של אבא. חוויתי הכול בפעם הראשונה. אני עוד נהנית מהפעמים הראשונות האלה ועוד מתרגלת אליהן".

ומה היא מבקשת מתשפ"ז? בעיקר להמשיך לצבור תאוצה. "אני מאחלת לעצמי להמשיך להתרגש בכל פעם מחדש, לאהוב ולהתאהב במקצוע שלי, ובאמת להצליח להגיע למקום שאני שואפת אליו, ולזכות להתרגש ככה שוב", סיכמה.

ויש עוד רגע שהיא מחכה לו. אביה, לדבריה, מעולם לא היה בפרמיירה של פרויקט בכיכובה. "במשך שנים הוא היה בהלם שאני רוצה להיות שחקנית", סיפרה. עכשיו היא מקווה שבפעם הבאה, כשהאורות יעלו, הוא יהיה שם.

גונדי: מטהרן, דרך אופרה ועד לרחבה

ב-2020 התמודדה קרן עם מחלת הסרטן. במהלך החלמתה מהמחלה, היא השתתפה בקורס די.ג'יי., שאותו תיארה כמקום של מפלט וריפוי. שנים אחר כך, היא סגרה מעגל כשיזמה בעצמה את "ControllerFreak", קורס תקלוט לחברי קהילת "חלאסרטן".

במקביל היא בנתה עולם מוזיקלי משלה, שמערבב אלקטרוניקה, האוס, קולות וצלילים פרסיים. היא הוציאה בין היתר את "Mama Jan", את "GONDILIC!OUS BABY" עם ג'ני פנקין, ומגישה ברדיו "הקצה" את "Gondilicious".

"בוא'נה, איזו שנה מטורפת עברה עליי", היא מספרת לרשת 13. "גם בבפנוכו של החיים וגם מחוצה להם. התחתנתי עם אהבת חיי, הוצאתי קליפ אנימציה שזכה בפרסים ויזמתי קורס דיג'יים לחולי סרטן. זו הייתה שנה שבה בעיקר קפצתי ממקום למקום, העזתי לתת בראש והגשמתי את כל משאלות ליבי".

אבל מאחורי האנרגיה הזאת, היא מספרת גם על דרך מורכבת יותר: "שנים נלחמתי בדיכאון, שנים נלחמתי נגד עצמי, שנים לא האמנתי ביכולות ובכישרונות שלי - והשנה הוכחתי לעצמי שוב ושוב ושוב שיש אותי. שאני כאן כדי לחיות בעוצמות גבוהות ומחשמלות. גונדילישייס כאן ובגדול".

לתשפ"ז היא מגיעה עם שאיפות בהתאם. הסינגל החדש שלה, "YA SALAM", צפוי לצאת בקרוב, והיא רוצה שהוא "יעוף על שטיח פרסי לכל העולם". היא רוצה לעלות לבמה לראשונה עם להקה, לשיר את החומרים שלה בלייב, להפיק אירועי תרבות - וגם להתחיל להתכוונן לאימהות. בעוד שנה, היא ובעלה תמיר מתכננים לצאת למסע בעולם, החלטה שמאחוריה נמצא זיכרון מתקופת המחלה. "כשהייתי חולה בסרטן ושכבתי לבד בלילה במיטה, דמיינתי איך אני מתהלכת חופשייה ויחפה בשדה חמניות, עם שמלה פשוטה, ולצידי, יד ביד, אהובי שלי", היא מספרת. "אני הולכת למצוא את השדה הזה".

בן דרורי: אף אחד לא נתן לו פריים טיים, אז הוא בנה אחד בעצמו

בן דרורי לא ישב בבית וחיכה שיגלו אותו. הוא גדל בירושלים, איבד את אביו יהודה כשהיה בן 14, עבר תקופה שבה איבד כיוון ואף נזרק מבית הספר שבו למד - עד שהגיע לתיכון "קדמה" בירושלים ולתוכנית "רואים רחוק", שתמכה בהמשך לימודיו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ובמעבר לתל אביב.

משם התחיל לאסוף קילומטרז' לא קטן, עם השתתפות ב"נעלמים", "בת השוטר" ו"ארץ נהדרת", עבודה באחורי הקלעים בהפקות טלוויזיה, השתתפות בקבוצת הצעירים של תיאטרון "הבימה" ועודא. השנה הוא משחק גם ב"כוכבים תועים" בתיאטרון "החאן".

ובכל זאת, בתחילת השנה האחרונה דרורי הרגיש תקוע. "התחלתי את השנה עם המון-המון-המון תסכול, כאילו לא הלכתי עד הסוף ולא מצאתי את עצמי", הוא מספר לרשת 13. "הייתי ארבע שנים אחרי סיום לימודי המשחק, ולא ידעתי מה יהיה".

אז, הבין דרורי שהוא לא חייב לחכות שמישהו יחליט לתת לו זמן מסך. "הבנתי שהרשת היא פלטפורמה שאתה יכול לקבל בה פריים-טיים, אז פשוט התחלתי לזרוק סרטונים", הוא נזכר. "פתאום מגיעים מאות אלפי ואף מיליונים של צפיות בסרטונים. זה היה הדבר הכי מטורף בעולם. פתאום התחילו לזהות אותי".

הסרטונים לא המציאו את בן דרורי הקומיקאי - הם פשוט אפשרו לקהל לפגוש את מה שכבר היה שם. "מבחינה מקצועית, הקפיצה שעשיתי בשנה האחרונה היא אחת המדרגות הכי גדולות שעליתי עליהן בחיי", הוא אומר. "אתה רואה שיש תוצאות, אז זה נותן לך כוח להמשיך".

כששאלנו אותו מה הוא מאחל לעצמו לתשפ"ז, הוא לא ניסה להצטנע: "אני מאחל לעצמי שכולם יידעו מי זה בן דרורי. שיגידו: וואלה, בן דרורי הוא קטלני, הוא שחקן מטורף, הוא בן אדם מוכשר, מצחיק וקומיקאי. אני חושב שאני לא יכול להתפספס במדינה הזאת. עוד רגע כולם יידעו. אני חושב שאלה שנות הפריצה שלי, בלי עין הרע".

מאחורי הביטחון הזה נמצאת תפיסה רצינית יותר של המקצוע. "אני חושב שיש שליחות מאוד גדולה שהקדוש ברוך הוא שולח אותך לעשות בגלגול הזה. אני הגעתי לגלגול של לשמח", הסביר. "זה שאני רוצה להיות שחקן ולעמוד על במה זה הרבה מעבר להגשמה עצמית. קיבלתי את המתנה הזאת מאלוהים רק כדי להעביר אותה הלאה".

ארבע דרכים שונות לחלוטין הגיעו השנה לאותה נקודה: הרגע שבו כבר קשה לקרוא לך אנונימי, אבל עדיין אפשר לפגוש מישהו שלא שמע את השם. אריאל סיטבון כבר קיבלה הזדמנות שכמעט בלתי אפשרי לקבל כתפקיד ראשון; בן דרורי גילה שאם הפריים-טיים לא מגיע, אפשר לייצר אותו בעצמך; רגיני בילתה שנים בבניית שפה מוזיקלית ועכשיו מסתכלת מעבר לגבולות ישראל; וגונדי לקחה סיפור משפחתי ושורשים פרסיים והפכה אותם לסאונד שאין הרבה כמוהו כאן.

אי אפשר באמת לדעת מי יהיה הכוכב הגדול הבא. אבל רגע לפני תשפ"ז, אנחנו מוכנים לשים את הז'יטונים שלנו על הארבעה האלה תרשמו: אריאל סיטבון, בן דרורי, רגיני וגונדי. אנחנו עוד נתראה.