כשהילדים גדלים: פאר טסי מצא קהל חדש מבלי לאבד את הישן

אלבום הילדים החדש של הזמר המצליח הוא הרבה יותר מעוד "אלבום ילדים". טסי לא הסתפק בו בשירים לילדים ולפעוטות, אלא ביצירת אלבום ישראלי שלם שמחבר בין "הכבש השישה עשר", עוזי חיטמן והמשפחה הפרטית שלו. בעידן שבו כמעט לא נוצרים בארץ אלבומי ילדים אמיתיים, זו אמירה תרבותית בפני עצמה

פאר טסי בפארק הירקון
פאר טסי בפארק הירקון | צילום: בני רוטלוי

בלי קמפיין ענק וללא כל הכנה מוקדמת, פאר טסי שחרר לאחרונה את "ילדי השטח", אלבום ילדים בן 14 שירים. במבט ראשון, הדבר נראה כמו עוד פנייה טבעית של אב צעיר לקהל חדש, אבל ככל שחולפים הימים והאלבום שוקע במאזין, מתברר שהוא עושה משהו מעניין הרבה יותר: הוא לא מנסה להמציא מחדש את מוזיקת הילדים, אלא להחזיר אותה למקום שכמעט נעלם ממנה.

בעידן שבו רוב שירי הילדים נוצרים עבור מסכים, הצגות ואלגוריתמים, "ילדי השטח" נשמע כמו אלבום של ממש. זהו לא אוסף שירים אקראי, אלא יצירה עם עולם פנימי, שפה משותפת ורעיון שמחבר בין כל התחנות בדרך.

אחת הסיבות לכך היא שטסי לא מסתיר את מקורות ההשראה שלו. לאורך האלבום מרחפים מעל השירים צללים נעימים של יצירות ילדים ישראליות שהפכו כבר מזמן לנכסי צאן ברזל. לפעמים זו תחושה כללית, ולפעמים מדובר ברמזים שקשה לפספס. "בוקר טוב" מחזיר אותנו מיד לפתיח של "פינוקיו", "הגן הנעול" מעורר אסוציאציות ל"גן סגור" בביצוע של גידי גוב, "הענק הירוק" מזכיר מיד את "האיש הירוק", ובאופן כללי אפשר לזהות הד רחוק של עוזי חיטמן, יהונתן גפן ב"כבש השישה עשר", ואריק איינשטיין.

כתבות נוספות במדור תרבות:

אבל ההישג של טסי הוא לא הישארותו במחוזות הנוסטלגיה. הוא משתמש במסורת הזאת כחומר גלם, לא כתחליף לרעיונות. במקום לשחזר את העבר, הוא מעדכן אותו לדור חדש של ילדים והורים.

במובן הזה, "ילדי השטח" הוא אולי האלבום האישי ביותר שטסי הוציא. המשפחה שלו נמצאת כמעט בכל פינה (בכל זאת, מדובר באבא לארבעה ילדים). הרעיון כולו נולד משאלה ששאל אותו בנו: "למה זמרים ערים בלילה?". אותה שאלה הפכה לשיר שלם, אבל גם לסוג של נקודת פתיחה לפרויקט כולו. ילדיו מופיעים לאורך האלבום, מוזכרים בשירים, מקבלים הקדשות, ובמקרה של רום, אחד מבניו של פאר, הוא אף משתתף ממש ביצירה. במקום לכתוב על ילדים באופן כללי, טסי כותב על הילדים שלו - ודווקא בגלל זה מצליח לגעת גם בילדים של אחרים.

זו כנראה גם הסיבה שהאלבום מרגיש כן. אין בו ניסיון להתחנף לילדים או לדבר אליהם מלמעלה. הוא נכתב מתוך החיים עצמם - מהבית, מההורות, מהשאלות הקטנות שילדים שואלים ומהרגעים שהורים רבים מכירים היטב.

עוד דבר מעניין הוא המקום התרבותי שהאלבום תופס. במשך שנים רבות, אלבומי הילדים הגדולים בישראל נכתבו מתוך עולם תרבותי מאוד מסוים. טסי מביא איתו מציאות ישראלית קצת אחרת. לא מהפכנית, לא מתריסה, פשוט כזו שמשקפת את חייו. כשבאלבום מופיעים קידוש של יום שישי או התנ"ך, הם לא מוצגים כהצהרה אידיאולוגית אלא כחלק טבעי מהנוף המשפחתי. עבור משפחות רבות בישראל, זו אולי הפעם הראשונה שהן פוגשות את אורח החיים שלהן בתוך אלבום ילדים מרכזי.

פאר טסי
אמירה של ממש. פאר טסי | צילום: משה נחמוביץ'

לכן גם הניסיון להגדיר את "ילדי השטח" כ"אלבום הילדים הים-תיכוני הראשון" מפספס את הנקודה. קודם כול, היו אלבומים כאלו לפניו (שרית חדד הוציאה אלבום ילדים בשנת 2006 בשם "נסיכה של שמחה"). אבל מעבר לכך, הדיון הזה כבר מרגיש שייך לעולם ישן יותר. המוזיקה הישראלית של 2026 מטשטשת גבולות בקצב מסחרר. טסי, כמו אודיה, עומר אדם, עדן חסון ורבים אחרים, פועל במרחב שבו ההגדרות הישנות מאבדות ממשמעותן. בסופו של דבר, זו פשוט מוזיקה ישראלית.

והנה אולי המבחן הגדול ביותר של האלבום: קשה להקשיב לו מבלי לחשוב על עוזי חיטמן. לא כי טסי מנסה להיות החיטמן החדש, אלא משום שהוא מבין משהו שחיטמן הבין מזמן: שירי ילדים טובים הם לא מוצר רגעי, הם נשארים. הם מלווים משפחות שנים ארוכות, ועוברים מהורים לילדים ואז לילדים שלהם.

מוקדם לדעת אם "ילדי השטח" יזכה למעמד כזה. אבל בזמן שעבר מאז צאתו לאוויר העולם, כבר אפשר לומר בביטחון דבר אחד: פאר טסי לא הוציא אלבום ילדים כי היה לו רעיון מסחרי. הוא הוציא אלבום ילדים כי היה לו מה להגיד. בתקופה שבה גם זה כבר דבר לא מובן מאליו, מדובר בהישג לא קטן בכלל.