קרנף, גמדים ורובוט של סבתא: מי נתן לאביהו פנחסוב לעשות מה שבא לו?

כבר בכניסה לביתן 2 באקספו תל אביב, שם התקיימו בסוף השבוע האחרון שני המופעים של "קאקאמאייקה", קשה שלא להתרשם. זה מקום עצום, רחב ומרשים, ובמקרה הזה הוא גם מרגיש כמו הבחירה הנכונה להפקה שרוצה לחשוב בענק. הבמה הגדולה, החלל, הנגישות והתכנון של המתחם מאפשרים לאירוע בסדר גודל כזה להתקיים מבלי להרגיש מאולתר או צפוף. עוד לפני שהמופע התחיל, לפחות דבר אחד כבר היה ברור: אם פנחסוב רצה לבנות לעצמו עולם, הוא קיבל חתיכת מגרש משחקים לעשות את זה עליו.

מסביבו, לעומת זאת, התחילה להיווצר בעיה. בזה אחר זה הגיעו לבמה הרקדנים, האקרובטים, המיצגים, הדמויות והפעלולים. יש כאן רקדנים גאורגיים, רקדניות פלמנקו, אקרובטיקה אווירית, בובות, שרירנים, קרנף עצום שעליו פנחסוב מרחף מעל הבמה ואפילו רובוט ענק בדמות סבתו המנוחה, שממנו הוא מגיח בתחילת המופע. בשלב אחר, דמות של אדם נמוך קומה ריחפה מעל ראשי הקהל. בכל פעם שנדמה שהמופע הגיע לקצה שאליו הוא מסוגל להגיע, נפתח עוד תא במוח של פנחסוב, ומשם יוצא משהו חדש. בשיא של הרגעים האלו, זה היה לא פחות ממרהיב.

אבל אז שוב עולה אותה שאלה: "למה? לא "למה צריך קרנף מעופף?" או "למה צריך אקרובטים?", תביאו אפילו 20 כאלו, הבעיה היא שהמופע כמעט אף פעם לא מצליח להסביר מדוע הדבר שהקהל ראה על הבמה שייך לדבר שראינו לפניו, לשיר שמתנגן באותו רגע או לעולם שפנחסוב מנסה לבנות. וזה הבדל משמעותי: סוריאליזם לא צריך להיות הגיוני במובן הרגיל של המילה, אבל הוא כן צריך היגיון פנימי. גם לחלום הכי מופרע יש שפה. גם לקרקס יש קצב. גם לפנטזיה יש עולם. ב"קאקאמאייקה", לעומת זאת, פעמים רבות התחושה היא שפשוט אספו מספיק רעיונות גדולים כדי למלא אולם גדול.

וכשכל דבר במופע נועד להפתיע, בשלב מסוים שום דבר כבר לא מפתיע. זו אולי הבעיה המרכזית של "קאקאמאייקה": אין לה לאן לעלות. אם כבר בדקות הראשונות הכול ענק, משוגע, צבעוני, תלוי מהתקרה ומרחף מעל הקהל, קשה מאוד לייצר שיא. המופע ממשיך לשלוף קלפים, אבל החפיסה כולה מורכבת מג'וקרים. במקום שהערב ייבנה, יתפתח ויגיע בהדרגה לרגעים שבהם הוא מתפוצץ, הוא נמצא כמעט כל הזמן על אותה דרגת טירוף.

פנחסוב הוא פרפורמר נהדר. הלהקה שמקיפה אותו מצוינת. יש לו שירים שמסוגלים להחזיק קהל גם בלי שאף אחד יתלה דבר מהתקרה, ויש בו שילוב נדיר של הומור, חוצפה, מיניות, שטות וכריזמה שמאפשר לו לעשות דברים שאצל כמעט כל אמן אחר היו נראים מגוחכים. הקהל שלו מאמין לו. יותר מזה - הקהל רוצה להיכנס איתו לטירוף. לא צריך לשכנע אותו. אולי דווקא בגלל זה, "קאקאמאייקה" מתסכל. כי מתחת לכל השכבות האלה, מסתתר מופע טוב מאוד, אולי אפילו מופע מצוין, שפשוט לא סמך מספיק על מה שכבר יש לו.

יש כאן רעיונות ויזואליים נפלאים. יש כאן אמנים מוכשרים מאוד. יש כאן במה מרשימה, להקה, קהל וכוכב שיודע להחזיק אלפי אנשים בכף היד. מה שחסר הוא אותו גורם שיסתכל על כל החלומות של פנחסוב ויחליט אילו מהם משרתים את המופע ואילו מהם פשוט מגניבים בפני עצמם. כי עריכה היא לא האויב של יצירתיות, לפעמים היא בדיוק מה שמאפשר לה להתפוצץ. ובמובן הזה, "קאקאמאייקה" היא אולי המופע הכי "אביהו פנחסוב" שאפשר היה לדמיין. גדול, מצחיק, חסר בושה, מלא בעצמו, פרוע, יצירתי ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה. יש בזה משהו מקסים. יש בזה גם משהו מעייף.

ולמרות הכול, אין סיבה שפנחסוב יפסיק לעוף על קרנפים, יביא פחות אקרובטים או יהפוך פתאום לזמר שעומד ליד מיקרופון במשך שעתיים. להפך. מעט מאוד אמנים בישראל בכלל מעזים לחשוב בסדר הגודל הזה, ועוד פחות מהם מסוגלים לגרום לאלפי אנשים להגיע כדי לראות מה הם המציאו הפעם. אבל אם אפשר שבפעם הבאה, בין הרובוט, הקרנף, החרבות, הרקדנים והאנשים שמתעופפים מעל הראש, מישהו יעצור לרגע וישאל את השאלה שהייתה חסרה לאורך מרבית הערב: "למה?".

אולי כאן נמצאת גם הבעיה עם השירים עצמם. המוזיקה של פנחסוב יודעת לייצר אווירה נהדרת - יש שם גרוב, ים תיכוניות, בלקן, נוסטלגיה והמון שמחת חיים, אבל לא תמיד נשאר הרבה כשמקלפים ממנה את כל אלה. חלק מהשירים נשענים על טקסטים פשוטים מאוד, לפעמים אפילו גולמיים, ועל לחנים שהכוח שלהם נמצא בעיקר בקצב ובאופן שבו פנחסוב מגיש אותם. זה עובד מצוין כשהוא במרכז: הכריזמה, ההומור והטירוף שלו מצליחים להפוך גם שיר שלא היינו בהכרח חוזרים אליו לרגע שקשה להישאר אדיש אליו בהופעה.

אלא שב"קאקאמאייקה", גם היתרון הזה קצת הולך לאיבוד. במקום לתת לפנחסוב וללהקה להרים את השירים, הבמה מתמלאת שוב ושוב בעוד אטרקציה שדורשת להסתכל עליה. וכשהשירים מלכתחילה זקוקים לאישיות העצומה שלו כדי להתרומם, קרנף מעופף, רקדנים גאורגיים ואקרובטים לא בהכרח מחזקים אותם - לפעמים הם רק מדגישים כמה מעט נשאר מהמוזיקה עצמה כשמפסיקים להסתכל על כל מה שקורה מסביבה.