"יש בסרט דימויים שהפכו עם השנים ליותר ויותר מדויקים לאורח החיים שלנו"
רגע לפני שתזמורת המהפכה תלווה בנגינה חיה את "זמנים מודרניים", סרטו המופתי של צ'ארלי צ'פלין שחגג בשבוע שעבר 90, רועי אופנהיים, מנצח התזמורת ואחד ממנהליה האמנותיים, מספר בריאיון לרשת 13 כי לדעתו הסרט "עדיין רלוונטי ועדיין עובד". הוא סיפר גן כיצד מנגישים סרטים אילמים לקהל מודרני, האם יש מרווח לאלתור כשמתמודדים עם קלאסיקות ואיזה סרט אהוב ישמח ללוות בנגינה בעתיד
כמו כל דבר בעולם, גם אמנות לרוב ניצבת אל מול תאריך תפוגה - האם ספר מהמאה ה-19 עדיין יצליח לעורר מתח אצל הקורא המודרני שלו? האם קהל ב-2026 יתאהב בסרט אילם משנות ה-20? בעיני רועי אופנהיים, מנצח תזמורת המהפכה ואחד ממנהליה האמנותיים (לצד זהר שרון), המכשול הזה קטן בהרבה משנדמה - במיוחד אם מדובר בסרט של היוצר-במאי-קומיקאי-אייקון הקולנוע האילם, צ'ארלי צ'פלין.
"היה חשש כיצד הקהל יגיב, אבל החשש נעלם 5 דקות אל תוך הסרט, כששמענו צחוקים רמים מהקהל", אומר אופנהיים לרשת 13 על תגובת הקהל לקונצרט שערכה התזמורת לפני מספר שנים, כשליוותה בנגינה חיה את אחד מסרטיו הנודעים של צ'פלין, "הבהלה לזהב" מ-1925. כעת, שבה התזמורת לסרט נודע אחר של היוצר הבריטי האגדי, "זמנים מודרניים", שבשבוע שעבר חגג 90 שנים לצאתו. רגע לפני שהתזמורת יוצאת לסדרת מופעים בתל אביב, ירושלים וחיפה, בה תלווה את הסרט כשתבצע את הפסקול המקורי והסימפוני שלו בנגינה חיה, ישבנו לשיחה עם אופנהיים על הרלוונטיות הבלתי נגמרת של צ'פלין, המרווח לאלתור כשמתמודדים עם קלאסיקות ואיזה סרט אהוב ישמח ללוות בנגינה בעתיד.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
האם גם אחרי הצלחת הקונצרט של "הבהלה לזהב" יש בכם עדיין חשש שאולי הקהל יתקשה להתחבר ל"זמנים מודרניים"?
"'זמנים מודרניים', כמו 'הבהלה לזהב', לא באמת 'הזדקן'. הוא עדיין רלוונטי ועדיין עובד - ברמת הדימויים, הרעיון, העניין וגם הזרימה, גם למי שראה אותו לפני הרבה שנים וגם למי שיראה אותו בפעם הראשונה אצלנו. זה בייחוד נכון בהקשר החדש שלנו, כשהסרט מלווה ב'מגבר' רגשי ועוצמתי על הבמה - התזמורת. אנחנו מזמינים את הקהל לשמוע את הסרט ולראות את המוזיקה".
מלבד חגיגות ה-90 לצאתו, מה משך אתכם לבחור דווקא בסרט הזה?
"חגיגות ה-90 לסרט הן רק התירוץ. מה שמשך אותנו הוא קודם כל הפסקול המופלא של הסרט - שעה וחצי של מוזיקה תזמורתית מגוונת, מבריקה ויפהפייה, זו שלוקחת השראות מצ'ייקובסקי, דביסי, גרשווין ופוצ'יני. בנוסף, האיכות האמנותית של הסרט עדיין נשמרת. יש בסרט דימויים, כמו הנווד כבורג בין גלגלי השיניים של המכונה, שפשוט הפכו לאורך השנים ליותר ויותר חזקים ומדויקים לאורח החיים שלנו".
אופנהיים נוגע בנקודה חשובה: נטייתו של צ'פלין לשלב בין "קלאסי" ו"מודרני", או "גבוה" (יצירתם של מלחינים נודעים) ו"נמוך" (הומור סלפסטיק) אפיינה את כל גוף יצירתו של הקומיקאי, וזו שהתבטאה גם בשליטתו היחסית (והחריגה לתקופתה) על פסקול סרטיו - בין אם באלו שיצאו לאחר פרוץ עידן הקולנוע המדבר, או פסקולים שהלחין מחדש לסרטיו האילמים משנות ה-10 וה-20.
"בסרט הזה צ'פלין עבד עם שלושה מוזיקאים גדולים - המנצח אלפרד ניומן והמלחינים והמתזמרים אדוארד פאוול ודיוויד רקסין. כשמדברים על 'פסקול שהפך לקלאסיקה', אולי הדוגמה המופלאה ביותר מגיעה מהסרט הזה", מסביר אופנהיים את הייחודיות בעבודת הפסקול של הקומיקאי על "זמנים מודרניים". "הוא (צ'פלין, ד"ע) ביקש משותפיו לפסקול להלחין מוטיב אהבה בהשראת המוזיקה של פוצ'יני. נעימה זו שהלחינו לסרט קיבלה מילים רק בשנת 1954 - 18 שנה אחרי צאת הסרט - והפכה לשיר המוכר והאהוב 'Smile'".
כמו שציינת, מלאכת מחשבת רבה נכנסה לעבודת הפסקול כאן, זו שמשמשת לא פעם כלב הפועם של הסרט וגם כאמצעי למתיחת ביקורת על התיעוש הגובר של העולם. איך משמרים את המתח הזה בנגינה?
"בעיניי המתח מובנה בפסקול - הסרט הוא סרט אילם ודיבורי כאחד, שעושה הפרדה מודעת מתי להיות אילם ומתי לדבר. הקולות האנושיים אילמים ובאים לידי ביטוי דווקא במוזיקה תזמורתית וכתוביות המתמללות את הדיאלוג, ואילו הקולות התעשייתים, אלו המושמעים דרך הטכנולוגיה - של מנהל המפעל, אנשי התפעול והקידמה - נשמעים דרך רמקולים, רדיו, מכונות או מסכים".
"זמנים מודרניים" היה לאקורד הסיום של צ'פלין בעולם הקולנוע האילם, קרוב לעשור אחרי תחילת תקופת הקולנוע המדבר. כיוצר שתמיד היה ביקורתי כלפי כניסת טכנולוגיית הסאונד לתחום, סרט זה מגלם בתוכו את הדילמה בין הקידמה ובין ה"אנושיות" שמגולמת בסרט האילם. "הקול המדובר מזוהה עם שליטה, טכנולוגיה וסמכות, בעוד שהאנושיות, החום ורוך נשמרות במוזיקה", מסביר אופנהיים, "הניגודיות הזו, בין המוזיקליות והאנושיות ובין הדיבור והטכנולוגיה, מובילה גם לרגע השיא, לקראת סופו של הסרט, בו הנווד (צ'פלין, ד"ע) צריך לשיר. זו הפעם הראשונה שבה קולו של צ'פלין יישמע על המסך הגדול".
"ברגע זה, ורק ברגע זה, אנחנו כתזמורת לא ננגן, ונהפוך את הקטע שבו צ'רלי צ'פלין שר בג'יבריש לסוג של 'קדנצה' של סולן בקונצ'רטו קלאסי", הוא מוסיף, "ניתן את כל הבמה לווירטואזיות שלו. השקט שלנו יהיה כזרקור לייחודיות והחשיבות של הרגע הזה לא רק בחייו ובסרטיו של צ'פלין, אלא גם בתולדות הקולנוע בכלל".
האם גם כשמתעסקים עם יצירות אהובות שכאלו, יש מידת אלתור?
"בהחלט, האלתור בסוג מופע שכזה הוא היכולת שלי כמנצח ללוות את המסך ועדיין לשחק בליווי עם הטמפו, עם המהירות של המוזיקה. זה דורש גמישות רבה מצד התזמורת, אבל כשמשיגים את הגמישות הזו, כל הופעה הופכת טיפה אחרת. זה ממש דומה לליווי אופרה או מחזמר, כשעל הבמה כל ערב הביצוע מעט שונה".
איזה סרט – של צ'פלין או בכלל – היית שמח ללוות בנגינה ועוד לא הזדמנה לך האפשרות לכך? מה בפרויקט של נגינת לחנים של סרטים מוכרים מושך אותך, וכיצד זה שונה מהפעילות המוזיקלית שלך בשגרה?
"'הדיקטטור הגדול' הוא אמנם כבר סרט מדבר, ולכן הפסקול - או הזמן המוזיקלי לאורך הסרט - מצומצם יותר, אבל גם בפסקול הזה יש אמירות עמוקות על היחס בין מוזיקה ומסך, מוזיקה וחברה. על קצה המזלג: הדרך שבה צ'פלין משתמש דווקא במוזיקה של ואגנר (הפתיחה מהאופרה 'לוהנגרין') בשתי סצנות הפוכות - הריקוד של הדיקטטור והנאום של הספר - היא דוגמה מופתית לקומפוזיציה למסך".
"נגינת פסקולים של סרטים ספציפיים עם תזמורת היא, לתפיסתי, אחת האפשרויות במאה ה-21 לשמוע מוזיקה סימפונית חדשה ופורצת דרך. המלחינים הגדולים של המאה ה-21 לתזמורת נמצאים בקולנוע, ולא בהכרח באולם הקונצרטים - כדוגמת ברנרד הרמן, אניו מוריקונה, אלברטו איגלסיאס ועוד. ישנם גם סרטים מסוימים, לא כולם - 'זמנים מודרניים' הוא כזה - שבהם רק על במה עם תזמורת אפשר לחוות את הסרט כזה שמלווה את הפסקול שלו. מסך שמלווה יצירה מוזיקלית שיש בה אמירה".
