גם אחרי שנים רבות על הבמה, גל דה פז היא עדיין דיווה – אך כזו שממשיכה להישאר נאמנה לעצמה
הזמרת המוערכת הופיעה בפעם הראשונה בקריירה שלה בהיכל התרבות תל אביב, במופע שבו העלתה לבמה את האורחים המיוחדים אסתר רדא, רד בנד וג'ני פנקין, שסייעו לה להישאר אותה אמנית שלא מצמצמת את עצמה כדי להתאים לזרם המרכזי. למרות שלקח זמן למופע לקבל את התנופה שחיכתה לו, דה פז הוכיחה שיש לה כישרון בלתי רגיל ושגם בארץ יש מקום למוזיקה גדולה מהחיים
יש הופעות שהן עוד תחנה בסיבוב, ויש הופעות שהן רגע מכונן בקריירה. עבור גל דה פז, המופע הראשון שלה בהיכל התרבות תל אביב היה ללא ספק מהסוג השני. כבר מהרגע שעלתה לבמה ביום חמישי האחרון, היה אפשר לראות עד כמה הערב הזה משמעותי עבורה. ההתרגשות הייתה אמיתית, החיוכים היו בלתי פוסקים, והקהל הרגיש שהוא שותף לרגע אישי של אמנית שעשתה דרך ארוכה עד שהגיעה לאחת הבמות המכובדות בישראל.
החשיפה הגדולה שקיבלה כשהשתתפה ב"הכוכב הבא לאירוויזיון" (אז הגיעה במקום השני, אחרי נועם בתן), פתחה בפניה את הדלת לקהל רחב יותר. אבל מי שמכיר את פועלה עוד קודם לכן, יודע שדה פז לא צמחה בן לילה. במשך שנים היא ביססה לעצמה מקום ייחודי בסצנת המוזיקה המקומית עם סגנון המשלב בלוז, רוק, סול ואר'נ'בי, שילוב שלא תמיד זוכה לחשיפה המגיעה לו, בטח בישראל, אך כזה שהפך אותה לאחת הזמרות המרתקות בארץ.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
המופע נפתח ברצף שירים בעלי אופי רגוע יותר, בהם "Easy for You", "Sauce" ו-"Down the Rabbit Hole". אלו שירים נהדרים שמציגים היטב את היכולות המוזיקליות של הזמרת המוערכת, אך דווקא בערב חגיגי כזה, ובמופע שנמשך כשעתיים, אפשר היה לבצע פתיחה שתרים את הקהל כבר מהרגע הראשון של המופע. נדמה שלקח לערב מעט זמן למצוא את הקצב שלו, ורק בהמשך, כשהאנרגיות עלו והאורחים החלו לעלות לבמה, המופע קיבל את התנופה שחיכתה לו.
אי אפשר לדבר על גל דה פז מבלי להתעכב על הקול שלה. יש לה קול עוצמתי, חזק ומלא נשמה, כזה שיודע להיות מחוספס בדיוק במקומות הנכונים, אך גם רך, חם ועוטף כשהשיר דורש זאת. היא שרה מתוך אמת, בלי מניירות ובלי ניסיון להרשים בכוח. כל שיר מקבל ממנה פרשנות אישית, והתחושה היא שהיא חיה כל מילה שהיא שרה.
לאורך הערב התארחו על הבמה כמה אמנים שהעשירו את החוויה. ג'ני פנקין הייתה הראשונה לעלות, והשתיים פתחו בדואט אינטימי שהלך והתפתח לביצוע מלא אנרגיה. הכימיה ביניהן הייתה טבעית ומקסימה, והמעבר בין העדינות להתפרצות המוזיקלית היה עשוי היטב, שכן היא הביאה איתה לבמה משהו קליל, נעים ואיכותי.
אחריה הצטרפה אסתר רדא, וזה היה הרגע שאפשר להצביע עליו כזה שנתן למופע את מה שהוא היה צריך כבר מתחילתו. ברדא יש וייב שקשה להסביר במילים, מעין שילוב של כריזמה, גרוב ונינוחות. כשהיא וגל חולקות את אותה במה, נוצר קסם אמיתי. שתיהן מביאות עוצמה מסוג אחר, והשילוב ביניהן הרגיש טבעי, מדויק ומרגש. גם רד בנד סיפק את אחד משיאי הערב. כבר קשה לומר משהו שלא נאמר עליו: מוזיקליות משובחת, הומור חד ונוכחות בימתית יוצאת דופן. החיבור בינו ובין גל היה מושלם, כאילו הם מדברים את אותה שפה מוזיקלית מאז ומתמיד. זה היה משובח ביותר.
במלוא מובן המילה, גל דה פז היא דיווה (במובן הכי מפרגן שיש). יש לה את הלוק, את הכריזמה, את הביטחון ובעיקר את הקול. היא ממלאת את הבמה בנוכחות שקשה להסיר ממנה את העיניים, והכול נעשה בלי מאמץ מורגש. היא פשוט שייכת לשם. דווקא בגלל זה היה במופע החגיגי אלמנט שפחות תפס, זה של קטעי המעבר עם הדראג קווינס. הבחירה האמנותית הזו והחיבור לעולם הבימתי שגל מביאה איתה מובנים, אבל בשורה התחתונה – המלכות לא תרמו למופע. קטעי הליפסינק הרגישו מיותרים בתוך ערב שמבוסס על מוזיקה חיה ברמה כל כך גבוהה. במועדון קטן או במופע קברטי, ייתכן שהבחירה הייתה עובדת טוב יותר, אבל בהיכל התרבות הם בעיקר עצרו את המומנטום שנבנה על הבמה.
בישראל, נדמה שלא תמיד קל להיות דיווה, בטח לא כזו עם קול עצום, כריזמה, נוכחות בימתית וסגנון שאי אפשר לטעות בהם. הקהל המקומי נמשך לאותנטיות ולפשטות, ולעיתים חושש ממופעים גדולים, תיאטרליים או כאלה שמצהירים על עצמם ככאלה. אולי זו הסיבה שזמרות כמו גל דה פז עדיין נתפסות כנישה, למרות הכישרון הבלתי רגיל שלהן. אבל דווקא הערב הזה הוכיח שאפשר גם אחרת. שיש מקום לאמנית שלא מתנצלת על העוצמה שלה, שלא מצמצמת את עצמה כדי להתאים לזרם המרכזי, ושמזכירה שגם בארץ יש מקום למוזיקה שמבקשת להיות גדולה מהחיים.
