דרך ארוכה עם להיטים נצחיים: גלי עטרי חגגה 70 בהיכל התרבות - וזה היה מושלם

מאז השבעה באוקטובר, השירים פתאום הפכו לאחרים. המילים מקבלות משמעות שונה, כשגם שיר אהבה נוגה יכול להפוך לשיר זיכרון. הכול תלוי במנגינה שמלווה אותו ובדרך החדשה שבה אנחנו מסתכלים על הטקסטים. כמו כל דבר שמנסים לעשות בשגרה מאז השבעה באוקטובר, גם חגיגות ה-70 של גלי עטרי בהיכל התרבות נעו על ציר רגשות שלם, כשהצחוק התערבב עם העצב, הגעגוע לנוסטלגיה הפשוטה של פעם התערבבה עם ההווה הכואב והתקווה לימים טובים יותר, כשברגע אחד מצאתי את עצמי דומעת וברגע השני צוחקת בקול מעוד בדיחה של הכוכבת שעל הבמה.

איך כותבים ביקורת על ההופעה של גלי עטרי? כאילו, ברצינות, איך? א. בשיא הכנות, קטונתי מלכתוב משהו על הזמרת שכל שיר שלה הוא להיט שגדול יותר מקודמו, אשר שזור בפסקול חיינו ומלווה אותנו כבר שנים ארוכות. ב. כמישהי שצפתה בסרט "הלהקה" אולי 50 פעמים אם לא יותר, ויודעת לדלקם את התפקיד של החיילת מלי אותה מגלמת עטרי - אני לא באמת אובייקטיבית כשזה מגיע לאחת מהזמרות הגדולות של ישראל, אבל אשתדל:

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• תקרית הירי בסרט של אלק בולדווין: נשקית ההפקה הורשעה בהריגה
• אמסלם על סערת ההופעה של קובי פרץ: "לאביב גפן לא הייתם עושים את זה"
• אחרי הכישלון - השחקנית הצהירה: "לעולם לא אעשה סרטים כאלה שוב"

הערב החל עם ביצוע ל"בראשית" (במה שהיווה את אות הפתיחה לליינאפ שנבנה באופן גאוני): "אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם", שרה עטרי, וברוח המלחמה והימים האלו, כל מילה כאן מעוררת קונוטציה כואבת. הערב רק התחיל, וכבר אני עם צמרמורת.

אחרי הפתיחה המרגשת, עטרי עוברת ל"רק אתמול" ומספרת אנקדוטה על נהג המונית שהסיע אותה להיכל התרבות ולא זיהה אותה עד שמתחה את פניה, משל הייתה בת 20 שלא ידעה להקשיב. בכלל, כל שיח שלה עם הקהל מלווה בבדיחות ובפאנצ'ים שהיא זורקת לאוויר בתזמון קומי מדויק, עם המון הומור עצמי.

לאט לאט מגבירים קצב עם "סוף העונה", "אם יש לך שמש" ו"שיר שיביא לך אהבה", כשהכותבת והמלחינה לאה שבת הגיעה להתארח ואמרה לגלי את מה שוודאי כולם חושבים: "70? את נראית בת 16!". השתיים מבצעות גם את "שמש אדומה" והבמה כולה מתמלאת באורות אדומים, כתומים וצהובים.

התרגלנו כבר להופעות גרנדיוזיות, כשהיכל מנורה הפך לסמל סטטוס, ובשביל להצדיק הופעה מול 13 אלף איש חייבים לכל הפחות להביא עשרות רקדנים ופירוטכניקה עמוסת זיקוקים. גלי, אתם יודעים, לא באמת צריכה את זה: במקום זיקוקי דינור מפוצצים, על הבמה נתלו נורות קטנות שנדלקו בהתאם לשירים; במקום עשרות רקדנים, את עטרי ליוו שמונה נגנים וזמרת רקע אחת; במקום 13 אלף איש - 2,500 בלבד, שרשמו סולד-אאוט בהיכל. מי צריך יותר מזה?

אחרי מחרוזת שירים מהאלבום שהוציאה עם מתי כספי ("עוד יום", "הייתי אומרת", "ממריאה ברוח"), הגיע החלק הכי מצמרר של הערב: זה התחיל עם "אמצע ספטמבר" של אסתר שמיר, אשר נכתב אחרי מלחמת לבנון. "שמיר נשבעה לי שבכל יום השמיים היו אדומים", סיפרה עטרי לקהל, "וזה מה שהביא לה את ההשראה למשפט 'כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב'". 38 שנים אחרי המלחמה ההיא, והשמיים אדומים גם עכשיו. ולא מאמצע ספטמבר, אלא מהשבעה באוקטובר.

אז, היא סיפרה את סיפורה של אחייניתה שי-לי עטרי, שבבוקר האיום ההוא נמלטה עם בתה התינוקה לאחר שמחבלים ניסו לחדור לביתה שבכפר עזה. בעלה יהב וינר נותר שם כדי שהשתיים יצליחו להימלט. הן הצליחו. הוא נרצח. כשעטרי מספרת כי שי-לי נוכחת באולם, הקהל כולו נעמד על רגליו ומוחא לה כפיים במשך דקות ארוכות. גלי מבצעת את שירה של שי-לי, "אצלנו בגן", שיר שחונק את הגרון גם בימים כתיקונם. אמש, אחרי מה שקרה, כשתמונותיו של יהב ז"ל הוקרנו על המסכים הגדולים, אי-אפשר היה לעצור את הדמעות.

משם, המשיכה בטבעיות לשיר את "ביום שאחרי הקרב" ו"דרך ארוכה" - לא לפני שקרצה לקטע הזכור מהסרט "דיזנגוף 99" ("אני יודעת מה עובר לכם בראש, אבל בינינו - מה כבר ראו לי שם? בואו נקרין את הקטע!". לא הקרינו את הקטע).

את "דואט פרידה" היא ביצעה לראשונה מזה 40 שנה עם מני בגר (שחגג אתמול את יום הולדתו ה-71, אז מזל טוב גם מאיתנו!), עברה ל"עוד מעט" ומשם ל"חזקה מהרוח". בשלב הזה, כולם כבר קמו ממקומם והחלו לרקוד, בזמן שרבים עשו דרכם והתקרבו לקדמת הבמה (אפשר להבין, הרי כמה כבר אפשר לרקוד מהכיסא?!). ממשיכים עם רצף הלהיטים "הכול עומד במקום", "מה שאת אוהבת" ו"ולנטינו".

בהדרן, היא שרה "תני לו פרח" עם שירה כהן דוד, זמרת הליווי שאיתה כבר 20 שנה. וכן, גם הביצוע הזה הצליח לרגש במיוחד, כמו "מהמרחקים" שבא מיד אחריו. מפה, החלה מחרוזת שירי חלב ודבש, וכשהגיע הרגע לשיר שהביא לנו את הניצחון באירוויזיון 1979, הפתעה: רועי בר נתן, מי שמחקה את עטרי ב"ארץ נהדרת" עם הגאג התמיד-מצחיק "שמה?", עולה לבמה בדמותה של גלי לקטע משעשע, גלי מול גלי, עד ששתיהן מסיימות בביצוע משותף ל"הללויה".

באופן טבעי, הערב נחתם עם "אין לי ארץ אחרת". עטרי מאחלת לימים שקטים, לשובם של החטופים ולחזרתם של הלוחמים. זה היה ביצוע אקפלה, ללא כל מנגינה מלווה. היכל שלם עומד על רגליו, כשעל הבמה גלי עטרי אחת. זה היה נשמע לרגעים כאילו השיר הזה שכתב אהוד מנור והלחינה קורין אלאל עוד בשנת 1986, הוא-הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. איזה רגע מרגש.

כרגע נותרו עוד שתי הופעות מתוך שלוש בסבב החגיגות של עטרי, כשאחת מהן היא סולד אאוט. אני מאוד מקווה בשביל הקוראים שלא הצטיידו בכרטיס שעטרי תחליט לפתוח קופות נוספות. אירוע כזה אסור, פשוט אסור לפספס. ניפגש בחגיגות ה-80.