עדן בן זקן כבשה בענק את הקהל של מנורה - אבל לא נתנה לו לברוח מהמציאות
הופעתה של בן זקן בהיכל מנורה מבטחים נפתחה בקדיש לחיילים שנפלו בלבנון - רגע לא מובן מאליו בהופעה של מי שהיא ללא ספק אחת הדמויות המשפיעות בתרבות הישראלית. משם המשיכה הזמרת לשילוב מפתיע של פופ, רוק ומוזיקה ים-תיכונית, תוך שהיא לא מנסה לברוח מהמציאות, ומספקת לאלפים שהגיעו לצפות בה גם כמה רגעים של אסקפיזם מהנה
הדרך להופעה שעדן בן זקן קיימה אמש (ראשון) בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב לא הייתה מובנת מאליה. עוד לפני השיר הראשון, האוויר היה טעון: הפסקת האש השברירית מול איראן וחיזבאללה, החיילים שעדיין נמצאים בלחימה, הפצועים שממשיכים להתווסף לסטטיסטיקה, ולצד כל זה - ידיעות קשות על רצח מזעזע של שני נערים. בתוך המציאות הזו, עצם ההגעה להיכל מנורה הרגישה כמעט דיסוננטית. רגע אחד של בידור בתוך מציאות שלא באמת מאפשרת להתנתק. אבל דווקא מתוך המתח הזה, ההופעה הצליחה לנסח לעצמה תפקיד ברור יותר: לא רק מופע פופ, אלא אירוע עם מודעות.
עוד לפני שעלתה לבמה, שודר קטע של הרב מרדכי חסידים, דמות מוכרת בתעשיית הבידור המקומית, שביצע תפילה וקרא קדיש לזכר החיילים שנפלו. זה היה רגע חריג במונחים של הופעת פופ - כמעט טקסי, כמעט לא שייך, אבל דווקא בגלל זה, מדויק. בן זקן לא ניסתה לברוח מהמציאות, אלא בחרה להכניס אותה פנימה, כחלק מהחוויה של המופע. רק לאחר מכן היא עלתה לבמה - וכבר מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בהופעה טעונה רגשית.
הזמרת המצליחה שיתפה את הקהל שהיא הגיעה להופעתה מיד לאחר יום צילומים ארוך לעונה החדשה של "דה וויס", שם היא משמשת כמנטורית. המעבר החד בין סט טלוויזיוני מבוים ובין הופעה חיה מול אלפי אנשים לא הורגש כחסר, להפך: הייתה תחושה של דחיפות, של הופעה שנולדה מתוך יום עמוס, ולא למרותו. בקהל נצפו גם שניים מהקולגות שלה לתוכנית, נועה קירל וסטטיק, שהגיעו לצפות בה ובעיקר לפרגן לחברתם לתוכנית.
הציר המוזיקלי עבד בצורה עקבית לאורכה של ההופעה כולה. אחרי יותר מעשור שהיא נמצאת בחיינו, בן זקן ממשיכה להתרחק מהתבנית שבה התחילה את דרכה - זמרת ים-תיכונית קלאסית - ומתקדמת לעבר סאונד רחב יותר, כמעט היברידי. עם זאת, רגע מדויק פחות היה דווקא בצד של האמן האורח נדב חנציס, שהתארח גם בשתי הופעותיה הקודמות של בן זקן (שכזכור, נדחו בשל המלחמה מול איראן), שבשל אילוצי לוחות זמנים עלה להתארח כבר בתחילת המופע. מעבר לעובדה שמדובר באמן שעדיין לא ביסס נוכחות מסקרנת במיוחד, הבחירה למחזר את אותו אמן אורח שוב ושוב פוגעת באחד האלמנטים החשובים ביותר בהופעות מהסוג הזה: ההפתעה. דווקא כאן הייתה לבן זקן הזדמנות לשבור את הציפייה - להחליף, לגוון, לייצר רגע בלתי צפוי, והיא בחרה שלא לעשות זאת, וחבל.
השירים החדשים שהיא מבצעת, כמו "רולקס וקסקט" ו"אקדח טעון", כבר לא מתנצלים: מדובר בפופ-רוק עם נוכחות בימתית חדה מצידה, עם גיטרות מודגשות ואנרגיה שמרגישה רחוקה מאוד מהז'אנר שבו פרצה. על הבמה זה עבד אפילו טוב יותר - השירים קיבלו נפח, עוצמה, ובעיקר תחושה של שליטה מלאה. מנגד, כשהיא חוזרת ללהיטים הוותיקים - דוגמת "מלכת השושנים" ו"שורף לי בעיניים" - הקהל מגיב כמעט באופן אוטומטי. אלה הרגעים שבהם ברור עד כמה הקטלוג שלה עמוק: היא לא נשענת על להיט אחד או שניים, אלא על רצף של שירים שמצליחים להחזיק בגדול מופע שלם.
ההופעה נחתמה עם "בסיבוב הבא", בחירה חכמה לשיר סיום. יש בו גם סגירה רגשית וגם תחושת המשכיות, כמעט כמו הבטחה: יש עוד. אך מעבר למוזיקה, בן זקן לא התעלמה מהמציאות. היא התייחסה במהלך ההופעה לרצח שני הנערים בשבוע האחרון, הביעה צער, וקראה מספר פעמים להימנע מאלימות. זה לא מובן מאליו, במיוחד כשמדובר באמנית שממלאת את היכל מנורה מבטחים פעם אחר פעם אחר פעם, קנה מידה שממקם אותה כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בפופ הישראלי. דווקא בגלל זה, הבחירה לדבר, ולא לשתוק, מעניקה להופעה שכבה נוספת. זה לא רק "ערב של שירים", אלא פלטפורמה של ממש.
בסופו של דבר, ההופעה של עדן בן זקן הצליחה להחזיק שני קצוות בו זמנית - רגעים של אסקפיזם מוזיקלי לצד מציאות חיצונית קשה. זו לא הייתה הופעה מושלמת (היו בה כמה החלטות פחות מדויקות), אך בן זקן כן הצליחה בה לעשות משהו מורכב יותר: להפוך ערב פופ לאירוע שמודע לעצמו, ולמציאות שבתוכה הוא מתקיים.
