יצאתי מההופעה של רמי פורטיס בתחושה שיהיה בסדר. מתישהו

המוזיקאי האייקוני חגג 45 שנים לאלבומו המיתולוגי "פלונטר", ולמרות שהגעתי בוייב של, "לא התלהבתי ממנו כשהיה צעיר יותר" - סיימתי את הערב עם הרגשה של "איזה כיף לראות אותו עכשיו" • חרף השנים שחלפו - ולמרות שהקול קצת השתנה - פורטיס נשאר פורטיס, ואיזה כיף שהוא כזה | ביקורת הופעה

רמי פורטיס, בארבי 2024
רמי פורטיס, בארבי 2024 | צילום: אורית פניני

"באלבום הבכורה שלו מוכיח רמי פורטיס שהוא יכול להיות זמר רוק מעולה, ולדעתי צפוי לו עתיד גדול בתחום זה אם רק יצליח להשתחרר מה'פלונטר' הכובל אותו לתדמית של 'זמר פאנק'".

באלו המילים סיים יואב קוטנר, מלך ההבנה ברוק של ישראל, את הביקורת על אלבום "פלונטר" מ-1978. מוזר לדמיין מישהו שומע את "דבש" או "אינקובטור" או את הלהיט "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" מתוכו ולא חש שזה פאנק לעניין. אבל אני, שב-1978 רק הייתי בן שנה, נחשפתי לאלבום הזה שני עשורים אחר כך והוא לא עשה לי כלום. לא חשתי שהוא בועט או עצבני מדי. פאנק בעיניי זה לצעוק "לכו לה$%#^ן אני לא אעשה מה שתגידו לי" שצעקו רייג' אגיינסט דה משין, או לפחות "אני אנרכיה" של סקס פיסטולז מאותן שנים. פורטיס לעומת זאת שר "אפילו שזה טוב, כמה שזה רע, מסך הטלוויזיה הנורא". זה נשמע כמו משהו שאימא שלי הייתה אומרת כדי שאצפה פחות בטלוויזיה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

לפני 15 שנה הייתי בהופעה של פורטיס עם מישהי שהיה לה כרטיס נוסף והזמינה אותי לדייט. ניסיתי ממש להתלהב, ובסוף, כשהיא שאלה איך היה, עניתי ש"פורטיס משוגע!". רציתי שהיא תחבב אותי. היא לא. ואני לא חשבתי שהוא משוגע. כן, הוא צועק ויש לו פנים של משוגע - אבל הוא נחמד מדי.

ואז אתמול (ראשון), בהופעה לרגל 45 שנה לאותו אלבום מיתולוגי, הבנתי: נחמד זה טוב. פורטיס הוא פאנק כי הוא רוצה אהבה. הוא רוצה שנפסיק לשפוך דם וכל הדרעק הזה שהאנושות הביאה לנו. "איפה עברו 45 שנה? מה נהיה ממני?", הוא שאל, ומישהו ענה לו: "זה הסמים". "לא, זו המציאות גרמה לי להיות כזה", הוא השיב. ואז פורטיס ביקש מהקהל שישנו את המציאות. די לשפיכות הדמים, והכי חשוב "בלי ממשלות". אני מבין את נפש הפאנק של האדם הזה.

רמי פורטיס, בארבי 2024
"איפה עברו 45 שנה? מה נהיה ממני?", שאל פורטיס. זה הזמן והמציאות | צילום: אורית פניני

השנה פורטיס יחגוג 70, ואין לנו הרבה אמנים בגיל שלו שממשיכים לצעוק על הבמה (טוב, לנסות לצעוק. הקול הוא כבר לא מה שהיה פעם ומדי פעם הוא נשבר) אבל לתת בגיטרה הוא בהחלט יודע, והקהל נהנה לשיר איתו כמעט את הכול. גם הם לא צעירים, החבר'ה בקהל. רובם כבני 40, ובקומה העליונה של הבארבי, האזור המאוורר יותר, עומדים בני ה-60 שכנראה שמעו את האלבום עוד כשיצא. כשאני נכנס להופעה אני נעמד מול מישהי והיא אומרת לי\ "לא, זה לא מגניב שתעמוד פה". איפה פאנק ואיפה הבקשה הזו. אבל זזתי כמובן, כי אנחנו כבר לא בפאנק, אנחנו בנחמדות.

ההופעה לא מורכבת רק מהשירים של פלונטר, כי זה אלבום באורך 37 דקות בסך הכול, והוא גם לא נותן את כל השירים משם כי לא כולם באים טוב על במה. מה שכן, על הלהיטים הגדולים הוא לא מוותר: לצד "ניצוצות" האלמותי שמרגש את כולם, היה גם את "נעליים" - השיר שלו שתמיד הכי אהבתי. פאנק חזק מבחינת המילים, ולמרות שהמוזיקה שלו מרגישה כמו שיר דאחקה, הוא עדיין בא לי ממש בטוב. כנראה שאני כמו כולם. זו תקופה שלהרבה מאיתנו נמאס מכל גווני הדרעק שקורים פה כך שקצת פאנק, מכל סוג שהוא, בא לנו ממש טוב.

רמי פורטיס, בארבי 2024
נמאס מהדרעק. כמה טוב שיש קצת פאנק לנשמה | צילום: אורית פניני

וכמה מילים על הבארבי החדש: המועדון עבר מקום וגם הוא כבר פחות פאנק. בחוץ הנמל, ואת הסיגריה מעשנים כבר ליד סירות ולא בתוך המסדרון הכה-מחוספס של המיקום הקודם. אבל המקום עצמו השתדרג בטירוף: מכל אזור רואים טוב את הבמה; מסכי לד גדולים מראים את האמן המופיע או כל וידאו ארט שרוצים שיהיה; והסאונד אחלה, ויש כמה ברים - ולא רק אחד מאחורה שקשה להגיע אליו כמו פעם. טינוף של פעם זו אחלה נוסטלגיה, אבל עכשיו הגיע הזמן לדברים טובים.

השיר האחרון של ההופעה, לפני ההדרן, זה אינקובטור, שיר שלא שמעתי שנים, ופורטיס מתעקש לשיר אותו לבד - גם כשהקהל מתעקש לשיר איתו. מרגיש שזה השיר הביוגרפי שלו: "בתוך אינקובטור שקוף ומדופנן, שכבתי אני מתוכנן. ניסיתי להיות אמיתי, ניסיתי להיות כן אני, אך זה לא עזר, הזמן רק עבר ואני נשארתי אני". ממש "עשיתי את זה בדרכי שלי" של נסיך הפאנק, המשוגע הראשי של ישראל.

רמי פורטיס, בארבי 2024
צילום: אורית פניני

ואז בהדרן, הוא סיים עם שיר אקוסטי יפהפה: "יער ישראלי" שנכתב ממש עכשיו יחסית, ב-2015, עם הפזמון "יהיה טוב יהיה בסדר, יהיה רע יהיה בסדר, יהיה חם דביק ועצבני, אי-שם יער ישראלי". זה עדיין פאנק, אבל פאנק שמבקש טוב. כי הזמן עבר, והוא הזדקן אבל נשאר הוא, אותו אחד שנולד באינקובטור. וכולם יוצאים עם התחושה הזו - שיהיה בסדר, ונפסיק לחגוג מהפצצות, ונראה קצת דברים אחרת, ונרצה טוב, אמיתי כזה. ומי שלא רוצה ככה, הוא, ללא ספק, משוגע.