האלבום החדש של בילי אייליש הוא פלא הבריאה (ואני לא מגזים)

אין דרך לתאר את אסופת השירים שהתקבצה לכדי אלבומה השלישי של אייליש, Hit Me Hard and Soft, מאשר "מושלם" • סדר הרצועות, הקצב שמתהפך לפתע וההפקה העילאית - הכול פה פשוט מדויק ונכון. וואו, איזו מדהימה | ביקורת אלבום

בילי אייליש, People's Choice Awards
בילי אייליש | צילום: רויטרס

באיזה דוקו קצר על בילי אייליש אחרי שיצא האלבום הראשון שלה, רואים את אימא שלה מחבקת אותה חיבוק ענק. האהבה בין שתיהן ברורה לחלוטין ואני יכול רק לשער שאולי אהבה כזו היא מה שנדרש כדי שנערה בת 15 תשחרר אלבום כה מופתי ואז תוציא עוד שני אלבומים לא פחות מופלאים.

יכול להיות שזה הכישרון הטבעי שלה, שוודאי נובע מכך שהוריה מוזיקאים בעצמה, ומהכישרון העצום של אחיה פיניאס אשר מפיק לה את האלבומים. כך או כך, זה לא באמת חשוב איך נערה בת 15 יכולה להיות כה מוכשרת. מה שבטוח - וסליחה ששוב נחזור כאן על השורש כ.ש.ר - בילי אייליש היא כרגע האמנית הכי מוכשרת שיש.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

האלבום החדש והשלישי של אייליש, Hit Me Hard and Soft, ששוחרר בשבוע שעבר, הוא פשוט נהדר (אם זה לא היה ברור מההשתפכות הראשונית שלי עד כה). הוא כל כך נהדר שאני מתבאס שאייליש לא ישראלית, וסביר להניח שלא תקרא את הביקורת שלי ותאמר לעצמה, "היי, גם אסי גל מרשת 13 אהב את האלבום", וככה אם ניפגש מתישהו, היא תשמח לראות אותי.

בכלל, אולי בפגישה עם בילי, משהו מהכישרון שלה יעבור אליי. כן, אני חושד שיש לה כוחות קסם, אחרת אין הסבר לפלאים שהיא מחוללת בו. האלבום שלה הוא לא סתם נהדר, הוא פשוט קסום. יש מצב, וזה לא קורה הרבה, שהוא מושלם. עכשיו אסביר גם למה:

מילת המפתח כאן היא "אהבה". האהבה היא מוטיב חוזר באלבום, ונשזרת בכל אחד מהשירים, כך שהדרך הנכונה להקשיב לו - לפחות בפעם הראשונה - היא לפי הסדר. אי-אפשר שלא לחוש שאייליש ופיניאס רצו שנאזין לו בדיוק בדרך כך.

השיר הראשון,SKINNY, הינו שיר חושפני ושקט, והוא נגמר עם חיבור לשיר השני - LUNCH, שהוא שיר פופי מוחלט. סדר השירים ממשיך במושלמותו, כשהשיר השלישי, CHIHIRO, הוא אמביינטי מגניב בעוד זה שאחריו, BIRDS OF A FEATHER, הוא שיר של אהבה גדולה ("אוהב אותך עד שאמות") עם קצב רוק-פופי נעים, אבל כזה שגורם לחשוב שאולי אייליש ופיניאס בחרו במודע להפסיק לעשות שירים מאוד מגוונים מוזיקלית כמו שהח"מ התרגל ואהב.

WILD FLOWER, שיר חצי אקוסטי, מחזק את התחושה הזו על אף יופיו, וכך גם THE GREATEST שאחריו. שקט ויפה - אבל איפה התחכום של הצמד? בשלב מסוים הקצב מתגבר, והשקט מופר על ידי פופ-קלאסי, וגם אם זה קצת משונה - זה עדיין כל כך יפה.

ברגע הזה כבר באתי לכתוב לבילי שזה בסדר, אנחנו מוכנים לקבל את העובדה שהיא התבגרה ושממרומי גילה (22) היא מתמקדת בפופ נעים ומצוין - אלא שהשיר הבא כמו מעין קולם של בילי ופיניאס שאומר לי, "מה אתה רוצה מאיתנו? תן לנו לעשות מה שבא לנו": L'AMOUR DE MA VIE, "אהבת חיי" בשפתנו, מתחיל כמו ג'אז סטנדרט בואכה שאנסון, עם אורגן האמונד - ואז בדקה 3 הוא תופס כיוון אחר ומתהפך לשיר דאנס פסיכי. כל כך מתהפך שכשהאזנתי לשיר מבלי להביט בטלפון, הייתי בטוח שעברנו לרצועה אחרת. מיינד פאק אדיר.

אחריו מגיע THE DINER האפל, שיר על סטוקר מנקודת מבטו של הסטוקר, כשבסופו נאמר מספר טלפון עלום (בדקנו: בקו השני מקבלים מענה של בילי אייליש - כהקלטה, תרגעו). BITTERSUITE שמגיע אחר כך (משחק מילים על מריר מתוק, כשהמילה "מתוק "נכתבת כמו סוויטה מוזיקלית) כבר מתהפך כל כך הרבה שליטרלי רציתי למחוא לו כפיים. את האלבום סוגר BLUE השקט והיפהפה.

מכיוון שכולם מדברים על זה, גם אני צריך לומר: השירים ברובם מכוונים לבת ולא לבן, וזה לא משנה בכלל. אם איכשהו העובדה שבילי כותבת עכשיו לנשים מפתיעה אתכם, כנראה שלא קראתם עליה כלום בשנתיים האחרונות.

בילי אייליש התבגרה, זה ברור. השירים מלאים יותר, מדברים על אהבה מנקודת מבט בוגרת יותר. אם הייתי נערה בת 15 הייתי יושב ומאזין לאלבום שלה בחדר בחושך בריפיט, ואז בוחר את השירים שאני הכי אוהב ושומע אותם שוב בריפיט. מצד שני, אני לא נערה בת 15, אני גבר בן 47 , ועדיין שמעתי כבר חמש פעמים את האלבום ואני נהנה מניואנסים חדשים כל פעם (למשל הכינורות המהממים בסוף השיר הראשון "סקיני"), ויש לי אפילו שירים שאני שומע בריפיט. היי נגה ארז, אם את איכשהו בקשר עם בילי, תמסרי לה שאהבתי ממש, סבבה?