גם 60 שנה לאחר צאתו, למה עולם המוזיקה לא יכול בלי האלבום הזה של הביטלס?
ב-5 באוגוסט 1966, העולם שמע לראשונה העולם את "Revolver", אלבום האולפן השביעי של הרביעייה המופלאה - והתאהב לחלוטין. 60 שנים בדיוק אחר כך, וקשה לערער על מעמדה המיתי של היצירה הזו, שלעיתים גדולה יותר מסך חלקיה. אך מדוע היא עדיין כה מעניינת אותנו? מה החידושים שהביאה איתה לעולם המוזיקה ובכלל, ומה היא אומרת על רוח הזמנים ב-2026? חזרנו במנהרת הזמן בכדי לענות על הכול
מה משותף ל-"Please Please Me" ו-"Revolver"? נכון, שניהם אלבומים אהובים של להקת הביטלס, אך שניהם גם מתחילים באותו האופן - ספירה לפני התחלת השיר: "1,2,3,4". עד כמה שפרט זה נראה קטן ושולי, הוא מגלם בתוכו בפועל את כל מה שיש לדעת על שלוש השנים שעברו על הלהקה בין שחרור שני האלבומים האלו.
הספירה שפותחת את "Please Please Me" (אלבום הבכורה של הלהקה, שיצא בשנת 1963) - בפי פול מקרטני, בשיר הפופי "I Saw Her Standing There" - היא פתיחה אנרגטית, חיה וצעקנית, משל היה מקרטני על בימת מועדון ה"קאברן" בליברפול, ששימש כבית קבוע ללהקה בשנותיה הראשונות. הספירה שפותחת את "Revolver" (ששוחרר ב-1966), לעומת זאת, צרודה ושקטה, אפלה ומסתורית, כשג'ורג' האריסון פוצח מיד ב-"Taxman" - משירי המחאה הבוטים הבודדים של הלהקה, זה שטומן בחובו סלידה גדולה משחיתות שלטונית. אותה המסתוריות שבפתיחת "Revolver" - שיחגוג ממש היום (רביעי) 60 שנים לצאתו - היא לא רק זו שהכינה את המאזינים לחוויה אחרת לגמרי ממה שהכירו עד אותה העת (מהלהקה ומהמוזיקה הפופולרית ככלל) - אלא גם זו שבישרה על בואו של עידן חדש, זה שאת אותותיו אנחנו מרגישים עד היום.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
כשהוא מככב בצמרת רשימות "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" כבר יותר מחצי מאה, קשה שלא להכיר את האלבום והסיפור מאחוריו - מהמפורסמים והאהובים ביותר ביצירותיה של הלהקה האהובה בתבל. מלווה בפרישתה בפועל של הלהקה מהופעות חיות מאוחר יותר באותו אוגוסט 1966 ומשובץ בדיוק לפני "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" - ה"מגנום אופוס" של "ארבעת המופלאים" ששוחרר כשנה אחר כך - "Revolver" מובא לא פעם כ"יריית הפתיחה" של הקיום החדש של הביטלס, זה שהתקבע בתרבות הפופולרית: כבר לא ארבעה צעירים פוחזים בחליפות תואמות, אלא אמנים מוערכים, שוברי מוסכמות, נמשכים למיסטי ולרוחני.
וכך אכן היה: השם "Revolver" היה למשחק מילים על האקדח באותו השם, ופעולת הסיבוב - "Revolve" באנגלית - של התקליט. אך יותר משזו יריית פתיחה לעולם אחר עבור הלהקה, הייתה זו יריית פתיחה עבור עולם המוזיקה עצמו - ובפרט לקונספט התקליט.
בין אם בגיטרות המסלסלות של להקת הבירדס האמריקאית, בעיבודים המרובדים של הביץ' בויז ב-"Pet Sounds" או במילים הפוליטיות והקודרות של הרולינג סטונס (א-לה "Paint It Black"), החלה התרבות הפופולריות לשים לב יותר ויותר לעולם שמשתנה סביבה - כבר לא העולם האופיטימי והחולמני של שנות ה-50, אלא עולם אלים הרבה יותר, רווי מלחמות (מווייטנאם ועד ששת הימים), מתחים בין-גזעיים ורוח שינוי שמנשבת בדמותו של דור צעיר חסר פשרות. הקיום "הפשוט" והפופי על פניו של הביטלס בשנותיה הראשונות כבר לא יכל להיות - נדרש שינוי. תוצאה של שנתיים+ עמוסות בסיבובי הופעות מסביב לעולם ומיליוני נערות צורחות - שהותירו את הארבעה רצוצים וחסרי כוחות - "Revolver", וקודמו "Rubber Soul" מדצמבר 1965, היה ניסיון של הלהקה להבין את רוח הזמנים, ולקדם אותם.
לימים טען האריסון כי בעיניו הקלטות שני אלבומים אלו "אחד הן", והמשיכו זה את זה, ואכן אותן יצירות אחיות מתפקדות כשני צדי המטבע: "Rubber Soul" הוא ניסיון לסוג מפאזת שירי האהבה הפופיים של ראשית ימי הלהקה אל עבר אהבה מופשטת יותר, לא רק לאדם אלא לקונספט; "Revolver" היה - כבר מעטיפת הקולאז' הנודעת (אותה עיצב החבר הוותיק מגרמניה, קלאוס וורמן) - להזמנה לטריפ פסיכדלי, על כל גווניו, "רע" או "טוב", מהפנט או קודר.
היכן ש-"Rubber Soul" הוא אלבום פולק-רוק בדרכו של האויב/אליל מאמריקה בוב דילן, עם נגיעות מוזיקת עולם ("MIchelle"? שאנסון צרפתי; "Girl"? ביקור בטברנה היוונית), "Revolver" מחבר את כל סך חלקיו - רוק פסיכדלי, בלדות נוגות, אר'נ'בי וFאנק, "ראגה רוק" (רוק שמושפע מאלמנטים הודיים ומזרח אסייתים - ד"ע) ועוד - לכדי חוויה אחת, משוחררת. במילים אחרות, זהו אלבום שמודע להיותו אלבום - כבר לא רצף אקראי של יצירות או פתרון כלכלי להשיג עוד כסף ממעריצים (כפי שהיה אצל אליליהם של הביטלס, כוכבי הרוק המוקדמים של שנות ה-50), אלא קונספט יחיד, ביטוי אמנותי בדיוק כמו ציור, סרט או ספר. לולא ההבנה הזו, ספק אם היינו מריעים בימינו לאלבום החדש של צ'ארלי XCX או עומר אדם, או מתרגשים בכלל מהמילה "אלבום".
ואם תפיסת האלבום הוא הביטוי השלם ביותר לארבעה שהיו עד אותו הזמן, "Revolver" ראה את שילוב כוחותיהם וכישרונותיהם האינדיבידואליים של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לכדי עבודת צוות. "מפלצת ארבע-ראשית", כינה אותם מיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס, ואכן, בתחילת דרכה הייתה הלהקה לגוף אחד, נבחן זה מזה רק על ידי ארכטיפים שהודבקו להם מבחוץ (מקרטני "החמוד", האריסון "השקט"). "Revolver" - לעומת זאת - כבר מארבעת הפרצופים המאוירים המביטים אלינו מהעטיפה (כל אחד בכיוון אחר) מציג ארבעה אמנים שונים שלא יכלו להיות יותר שונים זה מזה, אך לכולם חזון משותף.
כך, האלבום מביא את ג'ון לנון לשיא יכולתו הכתיבתית המופשטת ("She Said, She Said" או "Tomorrow Never Knows") ופילוסופיית החיים המתריסה שלו ("I'm Only Sleeping"); האריסון סוף כל סוף מבטיח לעצמו מקום באותה השורה של צמד הכתיבה האימתני בלהקתו, לנון-מקרטני, עם שלושה שירים שונים זה מזה בתכלית - "Taxman" הבועט (ויציאה מוזרה דיה מאדם שתוך שנתיים יכתוב שיר הפוך לחלוטין במסרו - "Piggies" ב"אלבום הלבן"), "Love You To", שהמשיך את החיבור שלו למוזיקה ההודית והבאתה למערב, ו-"I Want to Tell You" - שמשלב ריף גיטרה קליט ומילותיו המסתוריות של הגיטריסט ("It's only me, it's not my mind") שיהוו סימן לבאות; ורינגו סטאר, כמובן, שלוקח את התיפוף המהיר שלו לשלב אחר, מרובד ורפטטיבי הרבה יותר - זה שהתחיל מוקדם יותר באותה השנה עם הסינגל "Rain" ונגמר עם אחד משורות התיפוף הגדולות ביותר במוזיקה הפופולרית, "Tomorrow Never Knows".
ויש כמובן את מקרטני - מי שיוביל מכאן והלאה יותר ויותר את הלהקה, וכבר כאן תופס יותר פיקוד. כאן נע המוזיקאי בקלילות בין היכולות "המקרטניות" שלו לייצר בלדה כובשת באמצעים מועטים ("For No One" ו-"Here, There and Everywhere" - משירי האהבה היפים שנכתבו), לתפקד כמספר סיפורים ("Eleanor Rigby"), לייצר שירי פופ חייכנים אך מרובדים ("Good Day Sunshine") ולזהות ז'אנרים מוזיקליים בחיתוליהם ("Got to Get You into My Life" וסקשן החצוצרות שלו - מחווה למוזיקת "מוטאון" של התקופה). גם לאלמנט הניסיוני של האלבום - זה שבזכותו הפך האלבום לכה משפיע - אחראי לא פעם מקרטני.
לצד נגינה מורכבת יותר בבס ובגיטרה (שורת הבס הקליטה וסולו הגיטרה ב-"Taxman" - שלרוב שייך להאריסון - היו פרי מוחו הקודח של מקרטני), היה זה הרעיון שלו - לדוגמה - לשלב לופים קוליים, פעלולים באולפן ההפקות וקריאות "שחפים" (בפועל, מדובר היה בצחוקו של מקרטני בהילוך מהיר) ב-"Tomorrow Never Knows", מהראשונים מסוגם במוזיקה הפופולרית והתחלת העידן הפסיכדלי של הרוק הבינלאומי. לא רק איש של "שירי אהבה טיפשיים".
אבל זהו גם "תחילת הסוף", במובנים רבים - מכאן והלאה, ילכו החברים יותר ויותר לכיוונים שונים, ועבודת הצוות תלך ותידלדל: "סרג'נט פפר" הוא אלבום מופתי, אך הוא בעיקרו פרויקט של מקרטני - מעין אלבום סולו בתוך הלהקה; את "האלבום הלבן" בהחלט אפשר להגדיר כפרויקט על-זמני, אך גם לזה שמקבל את כוחו מהכיוונים הכה שונים של כל אחד מארבעת החברים והכאוטיות שנוצרה מפגישתם.
וכמו ש-"Revolver" היה לתחילת הסוף של הביטלס, הוא גם היה לתחילת סוף העולם הישן ותחילת זה החדש, קצבי וכאוטי הרבה יותר. או שאתה עם הזמנים, או שתישאר מאחור - הבין זאת על בשרו גיבור הסדרה "מד מן", גבר "האלפא" הישן דון דרייפר, כשהאזין ל-"Tomorrow Never Knows" והפסיק אותו בזעם באחת הסצנות הנודעות מהתוכנית.
רבים בעולם המוזיקה והתרבות ככלל ניסו להבין מאז בשורה כזו חתרנית או קפיצה כזו מהפכנית לעתיד כמו הביטלס ב-1966, אך מעטים הצליחו. כמו הגיטרה שמנוגנת כאן לאחור שוב ושוב, נותר העולם מאז בלופ המדמם שחזו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו - וכנראה גם יישאר כך למשך זמן.