בעיבודים סימפוניים מפתיעים, המחווה הבינלאומית לביטלס עשתה את עבודתה
ההרכב הסרבי The Bestbeat הגיע ארצה כדי להופיע בפני חובבי הלהקה האגדית, והכול בליווי תזמורת סימפונט רעננה, שהעניקה לביצועים תחושת אותנטיות וקסם של ממש. אמנם היו במופע כמה רגעים שניתן היה לתקן ולשפר, אך השורה התחתונה היא על אף שלביטלס אין תחליף, המופע הביא איתו לבמה המון הנאה, והקהל קיבל את השירים שהוא כל כך אוהב עם טוויסט סוחף ויוצא דופן
לא כל יום מתאפשר לסקר מופע עם שירים של הלהקה האהובה עליך ביותר, ובמיוחד כאשר זו מלווה בתזמורת חיה. להקת The Bestbeat עשתה בדיוק את זה אמש (שלישי) בהאנגר 11 בנמל תל אביב ב-"The Beatles Symphony", מופע המחווה לביטלס, כאשר הביאו את דמויותיהם של חברי הרביעייה המפורסמת לבמה. בערך. כמעט.
בליווי תזמורת סימפונית חיה, שנותנת משהו אחר מלהקות המחווה הרבות והטובות שיש לנו כאן בישראל (ובעולם), המופע (שיתקיים הערב גם במכרז הקונגרסים בחיפה) כולל שחזורים מדויקים למדי של הביטלס, כולל היצמדות לכלי הנגינה של הלהקה (גיטרת ההופנר האייקונית של פול מקרטני או הריקנבקר של ג'ון לנון, למשל), ההרמוניות הקוליות הנפלאות, ובנוסף – שינוי תלבושות ופאות המייצגות פחות או יותר ארבעה מתקופותיה השונות של הלהקה האגדית – מימי מועדון הקאברן בליברפול בחליפות השחורות התואמות, דרך שיא הביטלמאניה והופעתם המפורסמת באצטדיון ה"שיי" במדי החאקי הצבאיים, דרך תקופת הפסיכדליה והמהפכנות של "סרג'נט פפר" ועד שנותיה האחרונות בסוף הסיקסטיז, בדגש על הנראות בתקופות האלבומים "Abbey Road" ו-"Let it Be".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

מתחילתו ועד סופו, את המופע ליווה מסך המשלב קליפים ואנימציות שתאמו מאוד לרוח התקופתיות, אך למילות השירים ולאווירה שלהן. בלטו מאוד הווידאו-ארט לשירים "All My Loving" (בליווי החיצים מתפאורת הופעתם הטלוויזיונית האייקונית של הביטלס בתוכניתו של אד סאליבן), "Help!" (שהתחיל בגרפיקה מתוך הסרט השני של הביטלס), "Yellow Submarine" (שהיה מעט חלש בביצועו של "רינגו"), ומחרוזת משירי "סרג'נט פפר", שכללה את " A Day in the Life", "Penny Lane" ו-"Lucy in the Sky with Diamonds" (עם וידאו צבעוני מסחרר חושים).
הייחודיות של המופע והסיבה המרכזית שלכבודה היה שווה בהחלט לצפות בו הייתה השילוב של להקת המחווה עם התזמורת החיה, שבמקרה היא משלנו – תזמורת סימפונט רעננה. לנסות להידמות ביטלס הוא אתגר בפני עצמו. הניסיון לשחזר את הסאונד מתקופותיה השונות הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן עם התקדמות פעילותה של הלהקה בשנות ה-60, כך נעשתה המוזיקה שלה מורכבת יותר. הדגש שלה הושם אז על שימוש באולפן ככלי בפני עצמו וכן בשילוב של כלים תזמורתיים (הודות למפיק האגדי ג'ורג' מרטין), ולא רק בהיצמדות לכלי להקות רוק בסיסיים. ואכן, המופע נפתח עם הלהיטים הגדולים של הביטלס בתחילת דרכה (כמו "She Love You" ו-"Please Please Me"), והמשיך בצורה כרונולוגית פחות או יותר – ובהתאמה, כך נכחה יותר ויותר התזמורת המדהימה. לעיתים היה אפשר לדמיין שאנו חוזרים אחורה בזמן ושהלהקה שבה להופיע על הבמה בביצוע אותנטי, מבלי להסתמך על קולות רקע מהמחשב או על סינתסייזרים, אך הדבר לא התאפשר במלוא מובן המילה.
עם זאת, המופע לא היה חף מבעיות ובטח שלא היה מושלם. הדבר התבטא בבעיות סאונד שמנעו לעיתים לחוות את החוויה המלאה של השירים, או את האשליה שמסביב למופע כולו, אם תרצו. בשילוב הראשוני של התזמורת במופע, הצטרפו כלי המיתר לנגינת הקלאסיקות "Yesterday" ו-"Eleanor Rigbey", אך הצ’לו בקושי נשמע. זו בעיה די קריטית בהתחשב בעובדה ששירים כמו אלו נשענים על כלי המיתר. בעיית הסאונד לא פסחה גם על חברי "הביטלס", ששירתם נשמעה לא ברורה מדי פעם והקשתה על שמיעת ההרמוניות האייקוניות. יש לציין כי הבעיה הזו התרחשה רק אחת לכמה זמן ולא לאורך המופע כולו, אך במופע סימפוני כל טעות ואי דיוקים נשמעים היטב, כולל פספוסים קלים בנגינה או בשירה הגבוהה והלא פשוטה בכלל.
חברי הלהקה היו טובים כולם ומלאי חן (על אף שניכר כי הם אינם בשנות ה-20 לחייהם), ההרמוניות הקוליות והנגינה היו מצוינות, אך את ההופעה גנב בעיקר הפרפורמר שגילם את פול מקרטני – דמיאן (Damjan Dašić), שהיה דומיננטי והיה צריך לסחוף אחריו (קצת בדומה לפול במציאות) את הקהל (וגם את יתר הלהקה), ולהוביל בכריזמה את מרבית הביצועים, זאת על אף המאמץ בקואורדינציה של הנגינה והשירה.

מילה טובה חייבת להיאמר גם על נגן הקלידים בוריס (Boris Vančev), אשר בדומה לבילי פרסטון בתקופת ה-"Get Back" המאוחרת של הביטלס מ-1969 לא ממש היה חלק מארבעת המופלאים, אך בלעדיו המופע היה נשמע מאוד חסר, גם ברמת התפקידים המדויקים וגם בזכות ההיצמדות אחד-לאחד לצליליים המקוריים (למשל ב-"Don't Let Me Down" ו-"Strawberry Fields Forever").
המופע נחתם בהדרן של שני שירים מצוינים לסיום: "Here Comes the Sun" ו-"Hey Jude", שכלל בתוכו שילוב של השתתפות הקהל (בדומה להופעות של מקרטני עצמו) בחלק הארוך של השיר עם ה-"NA NA NA NA", שהשאיר טעם טוב של עוד.

ההופעה הצליחה לדחוס שירים רבים ולהישמע מאוד קרוב למקור בזמן קצר יחסית של כמעט שעתיים, ולרגע לא היה משעמם או רווי מדי (כן, גם בחלקים בהם הלהקה לא הופיעה על הבמה בעת החלפת התלבושות). רשימת השירים הייתה מגוונת ומדויקת להפליא (משימה מאוד מורכבת. בואו נודה: קשה לרצות את כולם ולכל אחד יש את השיר המועדף שלו של הביטלס), והראתה מדוע חובה לשלב כלי נגינה סימפוניים אם רוצים לנגן ביטלס על טהרת האותנטיות.
להקת הביטלס הייתה דבר חד-פעמי בהיסטוריה שלנו ואין לה ולא יהיה לה תחליף, אבל זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מהניסיון לחקות את מה שהיה, ולו רק בשביל האשליה – והאשליה הזו הייתה מוצלחת בהחלט.

