אגדה חיה: טום ג'ונס הפתיע לטובה בהופעתו בישראל

טום ג'ונס מוכר לקהל הרחב בזכות להיטי פופ קלאסיים כמו "דליילה" וחדשים יותר כמו "סקס בומב". לכן המופע שלו אמש בהיכל מנורה בתל אביב הפתיע לטובה. זה היה מופע מצוין לחובבי בלוז, רית'ם נ' בלוז, רוקנ'רול, גוספל וסול, פחות למי שציפו לשמוע שרשרת להיטי פופ מתקתקים. מי שציפה לקבל אנטרטיינר שעושה אהבה עם הקהל בשורת שירי גוד-טיים קיבל זמר אדיר עם יכולות בלתי מתכלות שלקח את המופע שלו בין היתר גם ליוונים כבדים ורציניים. היה גרובי, היה כיף, היה גוד-טיים, אבל לא הייתה תחושה של מופע פופ קיטשי או זול שמיועד ללאס וגאס או לועדי עובדים, להפך.

מרבית השירים שביצע ג'ונס במופע היו גרסאות כיסוי, את חלקן שר לראשונה לפני עשרות שנים עד שהשתרשו כשירים שלו מבלי שהמקור זכור או מוכר. בחלק מהמקרים גאל מתהום הנשייה שירים שלא תשמעו בשום מקום אחר. הוא פתח עם "Burning Hell" (של ג'ון לי הוקר), בלוז חזק עם טריו נגנים, ומיד הרעים עם הקול העוצמתי שכמעט שום דבר לא חסר בו גם בגיל 77. הקול הרועם הזה, שהפך לסימן ההיכר שלו, ילווה את המופע לכל אורכו, עד שיהפך למעין קבוע, לציר סביבו סוב כל השאר. גם בשירים שקטים שבהם נדרש עידון, ג'ונס כמעט שואג, לא חדל מלתקוף את האוזן. לפעמים זה נפלא, לפעמים יכול היה לשיר יותר ברכות.

עוד ברשת בידור ותרבות:

מה חשבנו על המחזמר החדש "פשוט לאהוב"?

מי החברה החדשה של בראד פיט?

האם ג'ניפר לורנס תככב בסרט חדש של טרנטינו?

ג'ונס הוא אגדת מוזיקה חיה ששר ובועט כבר מעל ל-50 שנה. בסוף שנות השישים הפך לחבר אמיתי של אגדה מתה, "המלך" אלביס פרסלי, עליו הוא מספר שהיו שרים יחד גוספל, ומבצע לזכרו את "Run On", למעשה רית'ם נ' בלוז לבן עם כמיהה חזקה לשחור, סגנון שילווה את ג'ונס מכאן והלאה. ב" Mama Told Me Not to Come" (במקור של רנדי ניומן) מצטרפים שאר הנגנים, 9 בסך הכל, כולל סקציית כלי נשיפה טובה, גיטריסט נוסף ושני נגני אורגן ופסנתר חשמלי. הם מנגנים אר נ' בי מגניב, קולי, גרובי ומהנה. "Didn't It Rain", עוד קלאסיקת גוספל-סול מדגים ג'ונס הוולשי עד כמה עמוק הוא שוחה בקלאסיקות האמריקניות השחורות, שר יפה, משחק עם המילים, יורד לקול בס עמוק ומצליח לתת שואו כמעט מבלי לזוז מהבלטה.

הקהל כבר צמא ללהיטים מוכרים, אבל ג'ונס הולך עוד לעומק, מסביר שהשיר הבא רציני וחשוב ושר את "Did Trouble Me", מתחיל בלדה, עובר לקאנטרי רך ושר על אמונה באל: "לאן שאלך האל יקשה עלי", זה שיר דתי של אדם מאמין, התשובה הפרטית שלו לשירי הגוספל הקלאסיים ששר קודם לכן, ותשובה לכל אלה שחשבו שהוא בא רק לבדר. את הלהיט הגדול "Sex Bomb" הוא התחיל כבלוז איטי וגם כשנכנס הקצב לא נטש את הבלוז. מי שציפה לקבל פצצת דיסקו, קיבל שיר תשוקה מאוהב עם כלי נשיפה מענגים. "אני רוצה להחזיר אתכם לשנות החמישים", הוא אומר לקהל ומספר על אשתו לינדה שפגש בגיל 15, וחי איתה 59 שנה, עד שהלכה לעולמה לפני שנה. אז הוא שר את "Take My Love" , רוקנ'רול בסיסי עם השפעה בלוזית חזקה. ממנו ממשיך בטבעיות ל-"I Can't Hold Out" רית'ם נ' בלוז קלאסי (ווילי דיקסון ואלמור ג'יימס), שכמו לקוח מפסקול הסרט "האחים בלוז".

"את שיר הבא לימד אותי אבא שלי כשהייתי ילד", הוא אומר לקהל ומפתיע עם ביצוע מרגש ל"היידישע מאמא" שמתקבל בתשואות. מרבית הקהל הגיע כדי לשמוע אותו שר את "Delilah", הלהיט העל-זמני שהפך אותו לכוכב בינלאומי, אבל במקום לקבל גרסה קיטשית משתפכת, ג'ונס מגיש אותו גרובי וסקסי, שר עם כוח ונשמה, על רקע מקצב פלמנקו עם גיטרה בליווי ספרדי וסולו חצוצרה וטרומבון. זה אחד משיאי המופע, בשיר ששר כבר אלפי פעמים, ועדיין הוא נותן את הכל. מיד אחריו הוא שוב חוזר לבלוז כבד בקלאסיקה "Soul of a Man" (בליינד ווילי נלסון), הקול שלו שואג, זה נשמע מיושן, אבל קשה לעמוד בפניו. אותו קול רועם, סימן ההיכר שלו, בולט גם בביצוע ל-"Tower of Song" של לאונרד כהן. ג'ונס מתאמץ לשיר רך יותר על רקע גיטרה אקוסטית ומודה תוך כדי שירה "נולדתי עם קול מזהב". הקהל מגיב בכפיים ומריע לאזכור שמו של כהן המנוח.

תשואות רמות אף יותר הוא מקבל ב-"Green, Green Grass of Home" (גוני דרל), להיט הקאנטרי הקלאסי שלו, גם בו הוא נסה לשיר יותר ברכות ומצליח רק חלקית. גם "What's New Pussycat", מעין שיר ילדים למבוגרים מתקבל באהבה, בביצוע חמוד עם אקורדיון, אקוסטית וטובה. אותם אקורדיון ואקוסטית עם כלי הנשיפה מלווים אותו גם בקלאסיקה הגדולה "It's Not Unusual", שירו הראשון שהוקלט לפני 53 שנה וזוכה לביצוע בוסה נובה, שמצליח לברוח מהקיטש הוגאסי המתבקש. להיט רודף להיט ועכשיו זה כבר "You Can Leave Your Hat On" (במקור של רנדי ניומן), שג'ונס מעניק לו ביצוע בסגנון של ג'ו קוקר המנוח, אבל מגיש אותו הרבה יותר מהוקצע. הקהל נפעם.

לפני סיום הוא חוזר לרית'ם נ' בלוז עם "If I Only Knew" ו-"I Wish You Would" בליווי סולואים יפים של גיטרות חשמליות השירים האלה אמורים אולי להרקיד קהל אחר, אך לא מקימים את הישראלים מהכיסאות. הוא חותם איתם את החלק הרשמי כדי להחזור בהדרנים ולהקדיש לפרינס "הגאון" לדבריו את "Kiss" המופתי ולקנח עם " Strange Things Happening Every Day" (של סיסטר רוזטה ת'ארפ) כדי לשלוח את המעריצים הביתה עם עוד קצת נשמה.

"מה, הוא עוד חי?", שאלו אותי אנשים כשסיפרתי שאני עומד לצפות בהופעה של טום ג'ונס. כאז כן, חי, בועט, שר חזק ובעיקר רוצה שיזכרו אותו גם כזמר "רציני" ששר גם קלאסיקות עם עומק ושירי אמונ ונשמה, ולא רק להיטים שמתחנפים לטעם הקהל. אולי זה היה המופע האחרון של טום ג'ונס בן ה-77  בישראל. נקווה שלא. אם ישוב לכאן, אני אהיה שם.

צילום: אורית פניני