נפרדים מיורם קניוק

חייו האישיים

יורם קניוק נולד בתל אביב ב-2 במאי 1930. הוא היה בן למשפחה פעילה בחיי הרוח והתרבות של היישוב היהודי בארץ. אמו עבדה כמורה בבית הספר גימנסיה הרצליה, ואביו, ד"ר משה קניוק, שימש כמזכירו האישי של מאיר דיזנגוף, וכן היה ממייסדי כפר הילדים גבעת-המורה והקים את מוזיאון תל אביב לאמנות. סנדקו של קניוק היה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, וילדותו בתל אביב סבבה סביב אושיות התרבות הגדולות של התקופה; הגננת שלו הייתה אשתו של י.ח ברנר, המורה בגן הילדים - נכדתו של דוד פרישמן ואילו הרופא בבית הספר בו למד היה שאול טשרניחובסקי.

את הלימודים ב"תיכון חדש" בתל אביב לא סיים קניוק, כיוון שבגיל 17 החליט להצטרף לשורות הפלמ"ח והחל להתאמן עם הפלוגות הימיות (הפל"ים) בקיסריה. הוא השתתף במספר קרבות בזמן מלחמת העצמאות (נבי סמואל, הראדר, מנזר סן סימון והר ציון) כשחלק מהחוויות שעברו עליו בתקופה זו מובאים בסיפור "עיטים" ובספר "תש"ח". הוא נפצע בקרב על הר ציון ואחרי שהחלים מפציעתו, עבד בצוות של אונייה שהסיעה ניצולי שואה מאירופה לישראל. את המפגש עם ניצולי השואה הגדיר כנקודת ציון משמעותית בחייו: "המפגש עם ניצולי השואה שינה אותי (...) מאז יש לי תחושה של זהות כפולה, ובהרבה מספריי מופיעים אנשים שהם כפולים. חשבתי שאולי יש שני 'אני': אחד שהיה בשואה ואחר שהיה כאן. האחד ניצל, השני הושמד. אני גם יורם הצבר וגם ילד-שואה. אני תמיד צל של מישהו אחר." חוויותיו מתקופה זו גרמו לו בשלב מאוחר יותר לכתוב את הספר "אקסודוס -אודיסיאה של מפקד" שיצא לאחרונה בהוצאה מחודשת.

לאחר המלחמה קניוק למד ציור בבצלאל ולאחר מכן המשיך את לימודיו בפריז. כשסיים את הלימודים החליט לזנוח את עיסוקי האמנות והפך להיות ימאי. הוא הפליג באוניה לקנדה וממנה עבר לניו יורק, שם שהה עשר שנים (ועל תקופה זו הוא מספר בספרו "חיים על נייר זכוכית"). בניו יורק הוא עסק באמנות ובעבודות מזדמנות שונות, ואף בילה בחברתם של אנשי בוהמה ניו-יורקיים כמו המוסיקאי צ'רלי פארקר, השחקנים מרלון ברנדו וג'יימס דין והרקדנית לי בקר, איתה גם היה בקשר רומנטי במשך מספר שנים. בתקופת שהותו בארה"ב הוא יצא מספר פעמים מניו יורק וביקר בבתי הקזינו של לאס וגאס, ואף בהמשך השתתף בחיפושי זהב במקסיקו ובחיפושי יהלומים בגווטאמלה. בשנת 1958 הכיר קניוק את מירנדה, בת למשפחה אריסטוקרטית אמריקאית-נוצרית, ושב עמה לבסוף לישראל. לזוג נולדו שתי בנות.

הכתיבה

בשנת 1963 (בגיל 33) הוציא קניוק את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית). לפני כן עסק בעיקר בציור. רבים מספריו מתייחסים לאירועים אוטוביוגרפים בחייו. הספר "סוסעץ" משחזר את ילדותו בתל אביב ו"פוסט מורטום" את חייהם של הוריו; הספרים "חימו מלך ירושלים", "עיטים ונבלות" ו"תש"ח", נסובים סביב מלחמת העצמאות והקרבות השונים שהתחוללו בה; "אקסודוס -אודיסיאה של מפקד" מתייחס לפעילותו על אוניות מעפילים וכן למפגש עם ניצולי שואה ודרכם עם השואה עצמה, שמופיעה בספרים כמו "אדם בן כלב", "היהודי האחרון", "הברלינאי האחרון" ; בספר "חיים על נייר זכוכית" הוא מתייחס לחוויותיו בניו יורק; ולבסוף, בספר "על החיים ועל המוות" ובספר "בא בימים", ספרו האחרון, הוא מתייחס לזקנה ולמוות הקרב.

במהלך השנים קיבל קניוק פרסים רבים וביניהם: פרס ספיר, פרס ברנר, פרס נשיא המדינה, פרס ביאליק לספרות יפה. ספריו תורגמו לשפות רבות, ובצרפת הוא אף בפרס זכויות האדם. הכתיבה של קניוק מתבססת בעיקרה על טכניקה של זרם תודעה ועל עירוב בין האוטוביוגרפי לדמיוני. קניוק עצמו, באחת הרשימות האחרונות שכתב בחייו בחר גם הוא, איך לא, להתייחס לכתיבה: "התחלתי לחיות לכמה שעות [...] ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב? יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול. היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת? אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת - אהבה - ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד. "

היחס לדת והמוות המתקרב

בנוסף לכתיבתו, קניוק נודע כמבקר חריף של החברה הישראלית, המדינה והדת. לפני כשנתיים הוא יצא למאבק המשפטי לשינוי רישומו במרשם האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת". הסוגיה החלה כאשר נכדו של קניוק נרשם כנוצרי-אמריקאי במרשם האוכלוסין, כיוון שאמו (בתו של קניוק) היא בת לאם נוצריה. לאחר בקשה, שונה רישומו של הנכד ל"חסר דת". קניוק ביקש להשוות את מעמדו לזה של נכדו ולהרשם גם הוא כ"חסר דת". במאי 2011 פסק בית המשפט לטובתו של קניוק ובעקבות כך התעורר ויכוח ציבורי עז בנושא.

עם זאת, עיקר עיסוקו של קניוק בשנים האחרונות היה במותו ההולך ומתקרב, במיוחד לאחר שמת מוות קליני לפני שבע שנים והתעורר אחרי שבועיים (תקופה זו מתוארת בספרו "על החיים ועל המוות"). כך הוא כותב:
"כשהתחלתי לצאת מן המוות - לפני שבע שנים - התחלתי לראות מעט, הייתי מחובר למכונת הנשמה, לצינורות, אילם, חירש, לא יכולתי לזוז, משמאלי היה חלון. היו שם יונים שניקו את כנפיהן. אבל האמת היא שלא באמת ראיתי. הייתי במוות קליני כשבועיים,לא זכרתי דבר, באו אנשים לבושים לבן והלכו, מכונת הנשימה השמיעה רעשים, ופתאום התעוררתי. כנראה היה אמצע הלילה. אין לי מושג איך ידעתי שזה אמצע הלילה כי כבר כמה שבועות לא היה לי לא לילה ולא יום. היו הזיות אבל לא ידעתי עדיין מי אני ואם זה אני , הוזה". לטענתו, ברגע זה פסק לפחד מהמוות.

בחודשים האחרונים החל לכתוב בלוג אינטרנטי ובו סיפר לקוראים על מותו הקרב. "אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה," כתב ב-30 במרץ האחרון. "היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, "לא בעתי" כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה".

ביום רביעי, ה-8 במאי כתב קניוק את רשימתו האחרונות בבלוג תחת הכותרת "יהמו בני מעיי". "התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד," הוא כותב, "איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע."
פעם נוספת הוא מתאר ברשימה זו את סבלו מהסרטן שמשתולל בגופו.

בפסקה האחרונה, האחרונה בחייו, הוא מתייחס למדינה שכל כך שנא וכל כך אהב: "הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו," הוא כותב, "הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה. לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות". במותו, אפוא, ציווה לנו יורם קניוק את לקיחת האחריות על גורלנו.

מספריו: "היורד למעלה", "חימו מלך ירושלים", "אדם בן כלב", "מות העייר", "סוסעץ", "עפר ותשוקה", "הסיפור על דודה שלומציון הגדולה", "לילה על החוף עם טרנזיסטור", "היהודי האחרון", "כמו סיפורים", "ערבי טוב" (נתפרסם תחת שם העט יוסף שרארה), "ארבעה סיפורים ושיר", "סיפורי סוף שבוע", "בתו", "אהבת דוד", "פוסט-מורטם", "טייגרהיל", "עוד סיפור אהבה", "נבלות - הסיפור האמיתי", "אקסודוס אודיסיאה של מפקד", "המלכה ואני", "חיים על נייר זכוכית", "הברלינאי האחרון", "הנעדרת מנחל צין", "עיטים ונבלות", "על החיים ועל המוות", "קסם על ים כנרת", "תש"ח", "בא בימים".