שבוע הספר העברי: כוכבי ערוץ 10 מדברים על הספרים האהובים עליהם

אלון בן דוד ממליץ על "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי

לעתים נדירות נופל לידייך ספר שאחרי הקריאה בו אתה מסתכל על העולם קצת אחרת. "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי הוא מסוג הספרים הנדירים האלה. ספר שגורם לך לעצור בשטף הקריאה אחת לכמה עמודים ולהתפעל מהתובנות שבו. הררי מצליח, עם הרבה כשרון וידע, לתאר את החברה והקיום האנושי כמו שאף אחד לא עשה זאת לפניו. קראתי בשקיקה, ואת רבים מעמודי הספר קראתי פעמיים, לוודא שלא אשכח את התובנה שגלומה בהם. ללא ספק, אחד מחמשת הספרים הטובים שקראתי בחיי.

 

אלון בן דוד, מגיש מהדורת "שישי" עם טלי מורנו, הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10.

נסלי ברדה ממליצה על "גן העדן" מאת ארנסט המינגווי

העותק של הספר שיש לי בבית הוא העדות הטובה ביותר לכמה נקשרתי אליו. זה עותק חדש יחסית ועם זאת הכריכה איבדה מעט מהצבע הוורדרד, זו תוצאה ישירה של הסירוב שלי להיפרד מהספר ולקחת אותו לצילומים, לים, לחו״ל.
לא אתאר בפרוט את קורותיהם של בני הזוג הצעירים שיוצאים לירח דבש בריוויירה הצרפתית ופוגשים בצעירה נוספת, רק אספר שאיך שהוא, למרות שמזדמנים לדייויד וקתרין גם רגעים קשים מאוד, המינגווי עשה לי חשק להיות שניהם יחד וכל אחד מהם בנפרד. יש חיות מיוחדת בספר הזה, הארוחות, הנסיעות, השחייה בים רוטטים אליך מבעד לשורות הכתובות.
וישנה קתרין. דמות מעוררת השראה שנכתבה באותה ווירטואוזיות שבה חיה בעולם הבדיוני של ״גן העדן״.

 

נסלי ברדה, מגישת "היום שהיה" וכתבת "המקור".

רומי נוימרק ממליצה על "כסף קטן" מאת יהודית הנדל

יהודית הנדל, כלת פרס ישראל לשנת 2003, היא מחלוצות הכתיבה הנשית בעברית שפיתחה לשון ומבנה שמשוחררים מהסדר הסימבולי הגברי. תשומת ליבה ל"פרט הבלתי רלבנטי" וטווית הפרטים הללו בתחכום רב ביצירתה הפכה אותה לאחת ממבשרות הפרוזה הישראלית החדשה, גמישה ורב קולית, פחות בטוחה באמיתותיה ויותר פתוחה להצעות אחרות.

ששת הסיפורים ב"כסף קטן", שיצא לאור ב-1988, עמוסי פרטים ובכולם נוכחת המספרת בגוף ראשון. הסיפורים הביאו אותי כקוראת לעמוד בפני אמיתות פנימיות קשות ונגעו לליבי בעיקר בזכות חווית האובדן המתוארת בהם שוב ושוב ברגישות אין קץ. הנדל מצליחה לכתוב ביושר אינטלקטואלי ובעוצמה אמנותית, שהופכים את המועקה עצמה לחוויה משחררת.

 

רומי נוימרק, מגישת המהדורה המוקדמת בחדשות ערוץ 10.

לירון ויצמן ממליצה על "בת, אהובה" מאת ניר רצ'קובסקי

אין תקופה שמסקרנת אותי יותר מצרפת של המאות ה-17 עד ה-19. לא יודעת למה ואיך זה התגלגל ככה. אני חושבת שאיפשהו במהלך שיעורי ההיסטוריה בתיכון, כשאיבדתי את המורה, וחזרתי לריכוז רק בסיפורים הסוערים של מארי אנטואנט והמהפכה הצרפתית, גיליתי את האהבה הגדולה שלי למקום הזה, השפה והעניין בתקופה ההיא.
״בת, אהובה״ הוא סיפור על מאדאם דה סוויניה, אצילה במאה ה-17 בפריז שבתה נשלחת עם בעלה לפרובנס, והיא, בגעגועיה, שולחת אליה מכתבים רבים. המכתבים המקוריים תורגמו והפכו לסיפור שהוא בעיני קלאסיקה אמיתית. מה שאני בעיקר אוהבת בספר הזה, חוץ מהעובדה שהוא מחזיר אותי לתקופה ההיא, זה שהוא מתאר יחסים מאד מורכבים בין אמא ובת, שמאד רלוונטים עבורי גם היום. יש כנראה דברים שלא משתנים גם אחרי 400 שנה. ממליצה מאד, בעיקר למי שמת על פריז הישנה וסיפוריה, אבל לא רק. הספר מאד מומלץ גם לאמהות ובנות שייגלו במקרה הזה, שהן לא המציאו את הגלגל בכל הקשור ליחסים המורכבים והמשתנים בניהן.

 

לירון ויצמן, כתבת ומגישה בתוכנית "ערב טוב עם גיא פינס".

אודי הירש ממליץ על "הגבעה" מאת אסף גברון

לאחרונה הזדמן לי לעבוד, לראשונה, עם הרבה אנשים מהמגזר הדתי-לאומי, חלקם מתנחלים. משחר ילדותי התחנכתי על ברכי האיבה והחשדנות לדמויות הללו, כבן לאב שנהג (ועדיין נוהג) לקלל בקול רועם כל אימת שבטלוויזיה מדווחים על מאחז לא חוקי שטרם פונה או מציגים איש עם זקן עבות עם נשק בהצלב. אחד הדברים המפתיעים שגיליתי בתקופה שבה חלקתי מערכת עם מתנחלים ומתנחלים בפוטנציה הוא שאין להם קרניים. גם הם דואגים לסידור לילדים לקראת הקיץ, גם הם מתלוננים על מזג האוויר, גם הם לא בטוחים שנפתלי בנט הוא המשיח. אנשים נוטים להיות דומים זה לזה יותר ממה שהם רוצים להודות. דעה פוליטית היא רק פסיק קטן במכלול האנושי.

 

לגמרי במקרה, בערך בתקופה זו קראתי את "הגבעה" של אסף גברון. אני מניח שאם הייתי נתקל בו בגיל צעיר יותר, כשהייתי בפאזה פוליטית אחרת, הייתי מתעצבן. כי גברון מתייחס למתנחלים כאל בני אדם. הם אוהבים, הם שונאים, הם כועסים, הם משתוקקים, הם מפחדים. האנשים בסיפור שלו אינם רק כלי משחק בלוח שחמט פוליטי; הטיפשות, הרשעות וקוצר הרועי - כל אלו אינם נחלתו של מחנה אחד. גברון מתייחס לדרמה האנושית - החל מרומן אסור בין חייל אתיופי לבין נערה מתנחלת יפהפיה ועד להכנת ארוחת ערב של חביתה וקוטג' לעדר זאטוטים היפראקטיבי - הרבה יותר ברצינות מאשר למעשה הפוליטי, שמוצג באופן מגוחך, כמעט קרקסי. כפועל יוצא, הוא הצליח לכתוב ספר שלם על הנושא הטעון ביותר בחיים הישראלים כמעט בלי משפט אחד שיכול להתגלגל בטעות לאחד ממאמרי הדעה החוזרים על עצמם בעמודים הפובליציסטיים בעיתונים. למרות זאת, בעוד כמה עשרות שנים, כשמישהו ירצה להבין את הדינמיקה המטורפת שהובילה להנצחת הכיבוש, "הגבעה" יהיה מקום לא רע להתחיל בו.

 

אודי הירש, משנה לעורך ראשי אתר נענע10

 

 

שי דורון ממליץ על "אלוהים לא מרשה" מאת חנוך דאום

מעטים הדברים שמותירים את רישומם על קורא כמו הספר הראשון שבאמת פילס דרך אל ליבו. הדימויים והרעיונות הראשונים, הד המילים שנדמה לנו שהותרנו מאחור, מלווים אותנו תקופות ארוכות וחוצבים בזכרוננו פנטאון - שלא משנה כמה ספרים נקרא, כמה עולמות נגלה, כמה נלמד או נשכח, אותם דפים מכושפים של "אלוהים לא מרשה" של חנוך דאום לא מרפים. הציבור הדתי ידוע כמי שמתנגד נחרצות להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. אלא שאם נטחן את המטאפורה, הכביסה המלוכלכת כבר עבשה, רקובה ומעלה כתמים שחורים - ואילו מישהו לא היה מרים את הכפפה ונוגע בה באומץ, ספק אם הדברים שהודחקו במשך עשרות שנים אכן היו עולים. מטרתו של הספר אינו להכפיש חלילה את הציבור הדתי - אדרבה, במשך עשרות עמודים דאום משבח אותו. הספר בעיקר זועק את זעקת האינדיבידואל בן הציונות הדתית, שלהט הדת וקונסטרוקציית המערכות פשוט חנקה אותו. דאום, כמי שחווה זאת על בשרו היה אדם כבוי ואכול במשך שנים ארוכות מבלי שאף אחד במוסדות בהם הוא שהה שם לב.

הספר, שאותו אגב ערך יאיר לפיד, מתנגד בין היתר לשליחת נערים רכים בני 14 לפנימיות במרחק מאות קילומטרים מביתם במקום להתבגר בחיק המשפחה, וקורא תיגר על "איסור הוצאת זרע לבטלה" -או "אם תאוננו תגיעו לגיהנום" כפי שמוצטט שם אחד ממחנכיו בישיבת מרכז הרב לצעירים. עד פרסום "אלוהים לא מרשה" היתה תופעת הטיפולים הנפשיים מוקצת מחמאת מיאוס בקרב מוסדות החינוך של הציונות הדתית, מי שהלך לפסיכולוג נחשב כטרוף דעת או כמשוגע. דאום חשף בפני צעירים, הורים ומחנכים את אפשרות הטיפול, כמו גם את הזנחת הפיקוח הפסיכולוגי בישיבות תיכוניות וישיבות הסדר - ובמובן זה סייע לרבים לא להשלים עם זה שרע להם ולדעת שיש מוצא. הספר גם נתן פיתחון פה לתופעת הדתיים לייט שעיקרה ש'אם לא מקיימים עשרים אחוז מהמצוות ממש אין צורך לוותר על כל היתר'.
אין ספק שחנוך דאום הוא דמות שנויה במחלוקת ומעוררת אנטגוניזם, אבל תמיד חיבבתי אנדר-דוגים וטרייבל מייקרים. דווקא כאן נעוצה היחודיות של "אלוהים לא מרשה" בכך שבצעד אמיץ הוא בז לחוקי השיח המקובלים והכניס לסדר היום נושאים שהצפתם הצילה רבים.

 

שי דורון, כתב פוליטי אתר נענע10

יאיר פרי ממליץ על "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה

"הלצה הלצה הכל הלצה" הוא אחד המשפטים הזכורים ביותר מיצירת המופת של הסופרת האיטלקיה אלזה מורנטה. הסיפור עוקב אחר משפחה אחת באיטליה שלפני, במהלך ומייד אחרי מלחמת העולם השנייה, ובמקביל אחר הגלים ששוטפים בתקופה זו את האנושות כולה. חווית הקריאה היא כפולה- מצד אחד תמצאו את עצמכם, אם תרצו או לא, קשורים בקרבה אינטימית אל האם אידה, אל הבן הבכור נינו ובעיקר אל הפעוט אוזפה שישבה את ליבכם. מצד שני, במהלך הספר אנחנו לפעמים מתרחקים ורואים את הסיפור כולו מנקודת המבט של ה"היסטוריה" כולה, ואת הגיבורים כקורבנות של משהו גדול ובלתי נתפס, שמולו חיינו הם רק "הלצה". אבל בשורה התחתונה, זה הכשרון והרגש שהופכים את "אלה תולדות" לחוויה של רגשות קיצוניים, של כאב ושל התרוממות רוח שלעולם לא תשכחו.

 

יאיר פרי, עורך עמוד הבית אתר נענע10

רעות צור ממליצה על "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ווילד

ספר טוב יכול לשנות את חייו של אדם - זה משפט שתמיד היה מוכר לי, אבל מעולם לא הבנתי כיצד הוא יכול להיות נכון. אני תולעת ספרים מגיל צעיר - אמי המורה לימדה אותי לקרוא כבר בגיל 5, ומאז אין יום בחיי שלא קראתי בו לפחות פרק אחד. אבל ספר שמשנה חיים? בזה עוד לא נתקלתי. כלומר, עד לפני חצי שנה. ל"תמונתו של דוריאן גריי" הגעתי דווקא מצפייה בסרט. שמעתי על הספר, כמובן. שהוא מסוג הספרים שזוחלים לך מתחת לעור ושייגרמו לי לפחד לקרוא אותו כשאני לבד בבית, אבל לא האמנתי. אחרי שצפיתי בסרט, שאותו הורדתי בגלל השחקן החתיך שמגלם את דוריאן, נכנסה בי אובססיה לקרוא אותו. במהלך הקריאה הוא לא נתן לי מנוח. המחשבה על הדיוקן, שמשקף את מעשיו הנוראיים של של דוריאן במציאות, היתה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקמתי בבוקר והאחרון שחשבתי עליו בלילה לפני שנרדמתי. פשוט נכנסתי לסרט מהספר. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק גאוני כל כך בספר הזה - הרעיון המקורי או אולי העובדה שהוא פשוט מפתה אותך ברמה נוספת שהיא הרבה מעבר לקריאה הפשוטה. אם הייתי צריכה לתאר אותו במילה אחת "משחית" היא המילה המתאימה ביותר. וכך הרגשתי כשקראתי אותו - שהוא משחית אותי ושאני מנסה להשחית אנשים סביבי ממש כמו דוריאן, ומרוצה כשזה מצליח. אוסקר ווילד הוא גאון, רק חבל לי שגיליתי אותו בגיל 33 ולא שנים לפני כן.

 

רעות צור, עורכת עמוד הבית, אתר נענע10

מריאט אואנקה ממליצה על "יומנו הסודי של אדריאן מול" מאת סו טאונסנד

השנה היא 1989. המחכנת שלי מחליטה להקפיץ אותי מעל הפופיק, היישר לכיתת "דוברי אנגלית", יחד עם ילדים של מדענים ושליחי משרד החוץ. דקה לפני שאני מתייאשת ופורשת, מגיע לידיי היומן של אדריאן מול, נער אינטליגנטי ומחוצ'קן שסובל מחיים מבלבלים כמתבגר. כלומר בדיוק כמוני, רק באנגלית. השפה של המחברת סו טאונסנד קלילה, וההומור דק וקולח, משוחרר ממגבלות של תרגום. העיסוק העצמי והמודעות שלא ניתן להשתיק, יחד עם תחושות הניתוק מהמשפחה הלא מתפקדת, והסביבה העויינת, הופכים את העלילה לכואבת מרוב כנות. אני חושבת ששם נזרע הזרע לבלוג האישי שעתיד להיות לי. למרות שאדריאן הוא דמות פיקטיבית שהגתה עקרת בית אנגליה, הייתי מאוד רוצה להשאיר לו תגובה מעודדת, לחבק אותו ולהגיד לו שהוא לא לבד, בדיוק כמו שהוא גרם לי להרגיש בזמנו.

 

מריאט אואנקה, מנהלת ישרא-בלוג, אתר נענע10

חנית נוה ממליצה על "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר

למדתי במגמה הספרותית על כל מה שמשתמע מכך- קריאה וניתוח של ספרים על גבי ספרים. ולא מדובר בקצרים. אנה קרנינה, בעל זבוב, אנטיגונה, המאהב - כל מה שמשרד החינוך החליט שיהיה מתאים לבגרות, אבל על הדרך יתיש אותנו, התלמידים. התוצאה הייתה זו ההפוכה. במקום לאהוב את הספרות, יצרתי אנטגוניזם. הספר ששינה לי את הראייה הזו, היה "הוא הלך בשדות", רומן מאת משה שמיר, שיצא בשנת 1947 ומספר את סיפור הקמת המדינה , אך מנקודת מבט מאד לא הרואית ומיליטנטית, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. הדמות הראשית היא אורי, פלמחני"ק צעיר וחתיך, קיבוצניק, בן יחיד לאם שעובדת בקיבוץ ואב שעסוק בלחפש פליטים מהשואה. הוא פוגש את מיקה, ניצולה שמגיעה באירופה ומנסה להשתלב כישראלית למרות הקשיים. על הדרך היא נכנסת להריון, מתמודדת עם התסכולים של אורי מהוריו שהעדיפו את המדינה עליו וכתוצאה מכך בריחתו למסלול פיקוד בפלמ"ח. את הסוף לא אגלה, במידה ולמישהו יתחשק להיזכר בימים של פעם, לעזוב את האח הגדול ולקרוא משהו איכותי. את הרומן קראתי פעמיים. בפעם השנייה זה היה אחרי שראיתי את הסרט שבו כיכב אסי דיין, עוד כשהיה צעיר ויפה תואר ובלורית. בלילה, פנטזתי שעות על הדמות של אסי בתוך אורי ובצורה מאד מזוכיסטית אפילו חלמתי להיות מיקה. אחרי שהתגייסתי, הבנתי איזו ראייה ילדותית הייתה לי, אבל עד היום הסיפור עדיין מחלחל בתוכי. כנראה געגועים למה שהיה פעם.

 

חנית נוה, עורכת תוכן שיווקי אתר נענע10

לירון משה ממליצה על "מר אל, כאן אנה" מאת סידני ג'ורג' הופקינס

כשהייתי ילדה מצאתי שהדרך הכי טובה לשקוע ולהיעלם היא לקרוא ספר. כשאצלי בשכונה היה משעמם או בערבים כשאמא שלחה אותי לישון כי "כבר מאוחר", הספרייה הגדולה בחדר שלי הייתה פתח לחיים אחרים, מעניינים ומרגשים הרבה יותר מהחיים ברחוב השקט בפתח תקווה בו גרתי. לפעמים ניסיתי לפתור תעלומות עם ג'ינג'י בתלפיות, לפעמים עזרתי לרמונה למצוא חברים בבית הספר החדש, פעם הסתובבתי שעות עם חסמב"ה שנשמרו בעותק מרופט שהיה שייך לאבא שלי. והייתה את הפעם ההיא, המיוחדת, שקיבלתי את הספר "מר אל, כאן אנה". אנה הילדה ופין המבוגר בלונדון הקודרת הפכו את הלילות שלי בפתח תקווה למרגשים, עצובים, מסקרנים ובעיקר עוררו בי המון תהיות. אנה בת ה- 5, שאיש סודה היה מר אל, ידעה לשאול את כל השאלות שאני עוד לא הבנתי שצריך לשאול על אמונה, אהבה וקיום.
כשגדלתי למדתי שהספר הזה הרבה יותר מסקרן ממה שחשבתי כקוראת צעירה. ההתעסקות של הילדה-תינוקת בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות והתשובות הפשוטות והישירות שמצאה להן לצד העובדה כי אין סופר שחתום על היצירה מלבד פין, הדמות שמלווה את אנה הפכו את הספר עצמו לתעלומה מרתקת. תעלומה שמאפשרת לקרוא את הספר שוב ושוב ושוב גם בגיל מבוגר ובכל פעם לקרוא אותו באופן חדש ושונה.

 

לירון משה, עורכת תוכניות אתר נענע10