מתח לפני השינה • פרק מתוך "הסהרורים"

"הסהרורים" הוא ספר הביכורים של הסופר האמריקני פול גרוסמן. המותחן הטרי, שבמרכזו וילי קראוס, בלש חוקר במשטרת ברלין, אלמן ואב לשני בנים אותם מגדלים הסבים העשירים. אה, והוא יהודי. קראוס ידוע בהצלחותיו לפענח פשעים מורכבים במיוחד, וכעת מתמודד עם פרשיה חריגה במיוחד: גופת אישה צעירה נמשתה מנהר האוול, ומהתחקיר עולה שבוצע בה ניתוח יוצא דופן ושטני במיוחד.

 

בעודו מגשש באפילה, קראוס נקרא על ידי נשיא גרמניה, שביקש ממנו אישית לחקור את היעלמותה המסתורית של בתו של מלך בולגריה, וכך מגלה ששתי הפרשיות קשורות זו לזו. בדרכו לפענח את המקרים הוא נתקל בדמותו של מהפנט מפורסם שמקורב להנהגה הנאצית, ובעקבותיו מצליח לחשוף אתר ניסויים בו הנאצים עורכים ניסויים רפואיים בקורבנות.

 

כל האירועים מתרחש בברלין של שנות ה-30 במאה הקודמת, כך שגרוסמן מצליח לתאר את הימים של אותה תקופה: רפובליקת ויימאר קורסת, המפלגה הנאצית עולה לשלטון, והחולצות החומות משתלטות על הרחובות. זכויות התרגום לרומן המתח, שכתב גרוסמן אחרי שסיים לעבוד על המחזה "המנודה" (ועסק במשפטו של אדולף אייכמן), נמכרו גם לגרמניה, ברזיל וספרד.

 

ברלין

נובמבר 1932

 

רגליה של דיטריך היו שרביטי קסם, עזרי כישוף רזים ומהפנטים שהילכו קסם על מיליונים.  למרבה הצער, ווילי יכול היה רק לדמיין את קסמן מתחת לחליפת המכנסיים הגברית שהיא לבשה באותו אחר הצהריים אצל פריץ. הנבואות הפוליטיות שנדחסו בכוח לתוך כל שיחה בימים האחרונים שיעממו אותו עד דמעות, והוא מצא את עצמו מתאמץ שלא לעצום את עיניו. למזלו, כיסא הבאוהאוס  שעליו ישב הכאיב לו בישבן עד מוות.

 

"ומה בשבילך, אדוני הבלש החוקר?"

הוא שלח את ידו לקחת גביע שמפניה נוסף. אף שהמוח שלו כבר עבר למצב ציפה, המסיבה הזאת דיכאה אותו. איפה עוד אפשר למצוא פתאום את מרלין דיטריך, אם לא בחנוכת הבית של פריץ? חצי מאנשי ברלין היו חבריו הטובים של מי שהיה החבר הוותיק שלו מהמלחמה. והיה נראה שכולם הופיעו שם, כדי לראות את הארמון החדש שלו בפרבר גרונוואלד. חלונות זכוכית ארוכים ומעוצבים עטפו את המתחם המעוגל של חדר האורחים, שהיו תלויים בו ציורים משל קלה ומודליאני. יצירת מופת נוספת משל אריך מנדלסון, ה-אדריכל של רפובליקת וַאיימר, שקד מול כולם, בתגובה למבול המחמאות.

 

"כל כך קליל, כל כך חופשי", הצביעה דיטריך על הפסל הנוצץ של ברנקוזי. "כל כך מודרני!". כשהביטה בנוף העיר- פניה קרסו למעין מסיכה טראגית - העיר שקעה. בשנתיים שחלפו מאז ביקרה כאן לאחרונה, הצהירה הכוכבת הגדולה, האוויר הממריץ הנודע כל כך של ברלין העלה צחנה.

 

"אין לי מושג איך אתם מצליחים לנשום כאן". היא פתחה בתנועת אצבע זריזה את נרתיק הסיגריות שלה והצטרפה אל האחרים, שישבו על ספת המשי. "בכל מקום יש סירחון של לובשי החולצות החומות. הם מתגודדים כמו בבונים בפתח חנויות הכלבו. מטלטלים לעברך את הפחיות המחורבנות האלה".

תרום להם. תן להם.

 

"משום שיש להם חובות נוראיים". הגנרל שישב בצדו השני של החדר החדיר לארובת העין שלו מונוקל מוכסף. חליפת המדים המלאה שלבש, למרות שהאירוע היה לא רשמי והתקיים אחר הצהריים, והחזה המעוטר במדליות, העניקו לו - אם לא את החוכמה - לפחות את המעמד המתאים לקביעת עובדות. קורט פון שלייכר היה שר המלחמה, מפקד צבא והתככן הנודע ביותר לשמצה בברלין. "הנאצים", הוא הכריז, "עומדים על סף קריסה, יקירתי. מבחינה כלכלית ובכלל".

עיניו של ווילי הזדגגו.

 

"מספיק לראות את הבחירות שהתקיימו החודש", גיחך פון שלייכר. "היטלר כובש את גרמניה. באמת! האיש טס לעשר ערים והפסיד 20 אחוז מהמושבים שלו ברייכסטאג".

"וזו עדיין המפלגה החזקה ביותר", ציינה בקדרות סילביה, אשתו של פריץ.

"הם הגיעו לשיאם", שלף הגנרל את המונוקל מעינו. "אני מבטיח לך שבעוד שנה את לא תזכרי את שמו של היטלר".

המשרת של פריץ רכן לעברם ולחש לבלש החוקר שמחכה לו שיחה. איזו הקלה.

"אם אתה רוצה, אתה יכול לענות בספרייה, אדוני".

"סלחו לי", ווילי קם ללכת, מנער את רגלו שכמעט התאבנה ונשרה.

הוא צלע לאורך המסדרון הארוך והלבן והגיע לחדר שקירותיו זכוכית, ואשר נראה יותר כמו אקווריום מאשר כחדר ספרייה. גונתר היה זה שהתקשר, מהמטה באלכסנדרפלאץ.

"היא באמת יפה כמו בקולנוע? סקסית כמו לולה השובבה?"

"בשביל מה התקשרת, גונתר?"

"אני מצטער להפריע לך, המפקד, אבל מצאנו עוד גופה צפה. הפעם זו בחורה. שם, בשפנדאו, מתחת למצודה".

ווילי חש מחנק בגרונו, והוא שיחק באצבעותיו באפרכסת הטלפון השחורה.

"טוב, אז אני יוצא לדרך".

"כן, המפקד. אני אודיע להם".

"אה, וגונתר?"

"כן המפקד".

"היא באמת יפה. כל מילימטר בגופה. אפילו במכנסי גברים".

"ידעתי! מיליון תודות, המפקד".

 

ווילי החזיר את האפרכסת לכנה ונעמד. גופות בנהר לא קיבלו כותרות ראשיות בתוהו ובוהו שהשתרר בימים אלה בברלין. אבל הוא עוד לא נתקל באחת שצפה לה פתאום בשפנדאו העתיקה, בכפר הציורי כל כך שנמצא אי שם בשולי העיר. ועוד בחורה, לא פחות ולא יותר.

 

***

 

בחדר האורחים הרוחות סערו בינתיים, מפני שקם ועזב את החדר בפתאומיות כזו. "אתה יוצא לדרך, לתפוס עוד חורש רעות?" סילביה מיהרה לקום ממקומה כדי ללוות אותו, והשחילה את זרועה תחת זרועו.

"מה אתה יודע, קראוס, הפכת לכוכב". דיטריך בחנה אותו במבטה כמו שבוחנים סוס מירוצים משובח. "אפילו באמריקה שמעו על הבלש הגדול שתפס את הילדרבראנט, המפלצת טורפת הילדים מברלין. אני בטוחה שהם יעשו עליך סרט".

"אני לא חושב שהם יוכלו למצוא מישהו מספיק משעמם שיגלם אותי", הוא חייך חיוך קטן ומאולץ.

פריץ צחק מזה, בקול רם מדי, והצלקת הארוכה והמשוננת שנמתחה לאורך לחיו הפכה אדומה ובוהקת.

 

***

 

ווילי נסע בדרך המהירה החדשה לעבר שפנדאו. ה"אבוס", אתר ששימש משך ימי הקיץ מסלול מירוצים, היה פתוח בשאר ימות השנה לתנועת מכוניות ובדרך כלל היה פנוי, ונחשב אחד הסודות השמורים ביותר בברלין. עצי האורן ביער הטילו חשיכה זדונית, והוא האיץ את מהירותו. כששילב להילוך רביעי חשב לעצמו עד כמה הגרמנים אוהבים את היערות שלהם. ושיהיו סבוכים וחשוכים ככל האפשר. הוא עצמו העדיף את חוף הים. שמש בהירה ועזה. חלל פתוח. הכביש הזה היה מעולה במיוחד. נתיב לבן שחצה את הטבע הפראי. הוא ידע שהוא נוהג מהר בהרבה מכפי שהוא אמור לנהוג אחרי כל כך הרבה שמפנייה. אבל פרץ האדרנלין היה מרגש מכדי שיוכל לוותר. הב.מ.ו. ספורט-קוֺפה הכסופה היתה אבזר המותרות היחיד שהרשה לעצמו. הוא לא אסף חפצי אומנות. הוא לא טייל בעולם. הוא לא החזיק לעצמו נשים. הוא היה איש משעמם. ששת הבוכנות של ה-320 המריאו למהירות של 100 קמ"ש. משעמם בדיוק במידה שהפכה אותו לבלש המשטרה המפורסם ביותר בגרמניה. המכונית התנהלה על הכביש במהירות של 110 קמ"ש כאילו היא בקושי זזה , מותירה את חורש האורנים מאחוריה, בטשטוש מעורפל. פריץ יכול להיות כזה אידיוט כשהוא שותה - הוא לחץ את הדוושה ועבר את ה- 120 קמ"ש והרגיש כאילו הוא מרחף מעל הכביש -  ולמרות זאת ווילי היה מפקיד בידיו את חייו.

 

חצי שעה אחר כך הוא האט על מנת להזדחל דרך הרחובות הימי-ביניימים של שפנדאו העתיקה, אחד מחלקי ברלין היחידים ששמרו על אופיים המקורי. רחובות צרים,שמשני עבריהם בתים שחלקים מהם מחופי קורות, הובילו לעבר מבצר מן המאה ה-15 שחומותיו המוצקות עדיין הזדקרו במקום שבו התמזג הנהר שְפרֶה עם ההאבל. כשהחנה את המכונית, הוא הבחין בשמש שמתחילה לשקוע לעבר המים האפורים. על גדות הנהר, למטה, הוא הבחין בכמה שוטרים במדים, במעילים רכוסים ברצועות עור ובקסדות מצחייה שחורות.

 

"אינספקטור", הם נעו לעברו מיד כשזיהו אותו.

אנשים זיהו אותו אפילו ברחוב, וביקשו חתימה. הצטלמו איתו. לוכד המפלצת טורפת הילדים. תערובת של הערצה וקנאה עטפה אותו כשהשוטרים התגודדו סביבו. בחורים רבים מהמחלקה לא אהבו את הפרסום החדש הזה שלו. למען האמת, לא היה לו ממש אכפת. אכפת היה לו להיות בלש. לאכוף את החוק. בלי החוק, החלשים נותרו חסרי הגנה.

"תתכונן לזוועה", אמר לו קצין בשם שמידט.

 

ווילי ראה לא מעט גופות במרוצת שירותו במחלקת חקירות הרצח של קריפו, "קְרימינַל פּוֺליצַאיי", המשטרה הפלילית של ברלין. גופות שעברו התעללות. גופות שנערפו ראשיהן. גופות שבושלו ונדחסו לתוך נקניקיות. אבל הפעם הלב שלו קפא. אפילו בעיר כמו ברלין הוואיימרית, עיר שהוטרפה בשנים של מלחמה, תבוסה, מהפכה, אינפלציית-על ועכשיו גם על ידי השפל הגדול, כמעט מיליון מחוסרי עבודה, ממשלה משותקת, המקום כולו יוצא מדעתו מרוב שחיתות...מטורפי מין, רוצחים סדרתיים, בריונים בחולצות אדומות וחומות נלחמים אלה באלה על השליטה ברחובות... עיר  שהגיעה לסוף, עיר שאין לה מחר, מתנודדת על הקצה... קצה השפיות... מלחמת אזרחים...דיקטטורה...משהו...זה היה דיוקנה של זוועה.

 

על שפת המים הייתה מונחת נערה, פניה מופנים מעלה, מכורבלת, כמו אופליה של המלט, בבוץ בין השיחים. ילדה. היא היתה בחורה יפה, בקושי בת 25. עור הבהט שלה נפוח אבל לא עד כדי טשטוש תוויה. צעירה. רעננה. מלאת חיוּת. אפילו במותה. עיניה המזוגגות  היו פעורות לרווחה, חמות, כהות, בריכות צלולות שהשתקפה בהן השקיעה הגרמנית הקרה. חיוך של שלווה, אפילו ניצחון, עיקל את שפתיה. כשרכן לעברה, חש ווילי כיצד נסדק סדק עמוק בקליפת לבו, והוא חש דחף עז לשלוח את זרועותיו ולשאת בהן את היצור האומלל. סביב כתפיה, כמו טוגה יוונית, היה מונח מעין חלוק בד דקיק ואפור, קרוע למחצה, חושף את השדיים המעוגלים שלה, את הפטמות שכבר החלו להשחיר. פתאום שם לב שהשיער הכהה שלה היה יותר מדי קצר... כאילו שהראש שלה גולח לא מזמן.

 

אבל מה שבאמת זעזע אותו, כמו מכת פטיש, היו הרגליים. מתוחות קדימה כאילו היא שוכבת וישנה, נדמה היה לו שהן מעוותות באופן כמעט על-טבעי. הוא כרע והתקרב לעבר הזוהר הכתמתם של המים, עוצר את הנשימה כנגד הסירחון. מהברכיים ומטה, עד לקרסוליים, היו עצמותיה מסובבות בכיוון ההפוך. כאילו לקח מישהו צבת ענקי וסובב את רגליה כלפי פנים.

 

"כמו בתולת ים, הא?" גיחך שמידט.

"ככה הם מכנים אותה, אדוני", אמר שוטר אחר, מתוך כוונה להבהיר שלא מדובר בבדיחה מקורית של שמידט. "פראוליין בתולת הים".

"זה לא משנה. האם קראתם לפתולוג?"

"כמובן, אדוני הבלש החוקר", הצדיע לו שמידט. "הוא אמור להגיע מיד".

"אף פעם לא ראיתי משהו דומה לזה", הצהיר הד"ר ארנסט הופנונג כמה דקות לאחר מכן, אחרי ששמידט והאחרים הרימו את הבחורה האומללה ונשאו אותה אל אחורי האמבולנס.

ווילי צפה בפתולוג הבכיר בוחן את הגופה בזריזות.

"סימני תפירה", אמר הופנונג בוודאות. "מישהו טיפל ברגליים האלה. זה מאוד משונה. מאיך שזה מרגיש... טוב, אני אפילו לא רוצה להגיד. אני אצטרך לפתוח אותן ולראות.". אצבעו של הופנונג, בתוך כפפה, לחצה ומשמשה את הגופה לכל אורכה, מסיימת את מסעה בסיור קצר בתוך חלל הפה. "אני לא בטוח עדיין מהי סיבת המוות, אבל דבר אחד אני יכול לומר לך. כמעט בטוח שהיא לא גרמניה".

ווילי עבד עם הופנונג מספיק פעמים כדי לדעת לא לזלזל בכישרונו, אבל הפעם זה נראה כמו מעשה כשפים. "מה מסגיר את זה?"

"כל שיני הבינה שלה נעקרו. בקושי בחורה אחת מאלף גרמניות יכולה להרשות לעצמה כזה דבר".

"אתה יכול לנחש מאיפה היא?"
"המקום היחיד שבו זה נחשב טיפול שיניים שיגרתי הוא אמריקה".

ווילי הביט אל מעבר לפס המים האפורים, אל המקום שבו נפגשו שני הנהרות. מן המערב התקרב הגשם, כשהוא פורש סדין אפור מעל רשת האיים ולשונות הים שעל החוף הנגדי. במקום כלשהו, הוא הרהר לעצמו, חש את עשרות העיניים הנשואות אליו, הנערה הזו נשמה את נשימתה האחרונה.

"מי אמרת שדיווח על זה?" הוא פנה אל שמידט.

"אחת, פְרַאו גשלקט. גרה בבית ההוא, שם. רחוב קרונבורג 17".

הוא הושיט לווילי את הדו"ח. כתב היד לא היה ברור. או שאולי היו אלה עיניו של ווילי? הוא לא מסוגל היה להתבונן בכתוב, ושלח את מבטו אל מעבר לרחוב.

 

הבית היה למעשה מתחם, כמה בניינים ישנים מאחורי חומה לבנה וגבוה. הוא כיווץ את עיניו במאמץ והבחין בשלט שהיה תלוי מעל הכניסה. "המוסד לחיים מודרניים". הוא חש בפעימות הולמות לפתע ברקתו. רעם. טיפות ראשונות של גשם. הוא התבונן בשעון וראה שכבר אחרי שש. בשבע יש לו פגישה לארוחת ערב, פגישה שהוא לא יכול להחמיץ. הוא יהיה חייב לחזור לכאן בבוקר.

 

***

 

הגשם השיג אותו וכשהגיע לקורפורסטנדאם, הקו-דאם כפי שכינוי את הרחוב המקומיים- הדרך הלבנה הגדולה של ברלין - הב.מ.ו. המהירה שלו היתה תקועה, חסרת תקווה, בפקק תנועה. כשהיה ילד, כלי רכב ממונעים היו נדירים, אפילו בקו-דאם. עכשיו, - למרות הרמזורים,  המכוניות, המשאיות, החשמליות, האופנועים ואוטובוסי הקומתיים, - היה יותר קל לחצות את הרחובות הראשיים בהליכה מאשר בנסיעה . כל קישוטי הגבס, העיטורים והצדפים והוורדים של העבר קולפו מן הבתים והוחלפו בלוחות זכוכית ומתכת חלקים. אלפי שלטי פרסומות מוארים בניאון הבהבו מן החזיתות המלוטשות, וגוני האדום והכחול שלהם היטשטשו בגשם, מדממים לאורך השלוליות, מהפנטים אותו, תוך שהוא מתקדם באיטיות לאורך מדרכות עמוסות בני אדם הנשפכים החוצה מבתי הקולנוע, בתי קפה גדושים, מתערבלים אלה באלה לצד חלונות ראווה בוהקים של חנויות כלבו. קהל. ניאון. רעש. ברלין המשיכה בשלה. למרות האי היגיון.

 

הגרון שלו התכווץ בכל פעם שחלף על פני כיכר יואכימשטאלר, במקום שבו נהרגה אילזה. משאית עלתה בוקר אחד על המדרכה והתרסקה לתוך חלון בית הקפה שבו ישבה. הזכוכית ביתרה את העורק הראשי שלה. כבר חלפו כמעט שלוש שנים מאז, והכאב הוקל רק במעט. רק המחשבה על סטפן ואריך, שישבו עכשיו במרחק רחובות אחדים משם, הצליחה לעודד אותו.

 

באיחור של לפחות חצי שעה הוא נכנס ל"קפה שטראוס", מבנה ענק ברחוב טאונציין, שנדמה היה כי עובדים בו מאות מלצרים בכפפות לבנות. הבנים הבחינו בו והחלו לצעוק, מן הצד השני של המסעדה, "אבא! אבא! אנחנו כאן!" ווילי יכול היה לראות את סבתם מצד אמא, פראו גוטמן, בכובע השחור שלה ובחליפה עם דש הפרווה, מחמיצה פנים נוכח ההתנהגות הפרועה של הילדים, המושכים תשומת לב כמו זוג פיגמים. היא החמיצה פנים גם אליו...משום שאיחר. אבל סטפן, בן השמונה ואריך, בן העשר, מעולם לא הניחו לכללי הנימוס להפריע להם. הם זינקו מכיסאותיהם, כשהמפיות עדיין תלויות על צווארם, והשליכו את עצמם אל בין זרועותיו.

 

אחרי שאילזה מתה, הוא והגוטמנים סיכמו ביניהם שכדאי שהבנים יעברו לגור איתם, בדאהלם. הייתה להם שם וילה גדולה עם חצר רחבת ידיים, ואחותה הצעירה של אילזה, אָווה, תוכל לטפל בהם במקביל ללימודיה באוניברסיטה. למרבה הפלא, הסידור הזה עבד. הבנים פרחו. אווה עצמה הייתה הקוסמת. אושרם של הבנים שימח אותה, היא קרנה כל פעם שחיבקה אותם,  ווילי שם לב לזה  שהוא תמיד חשב שהיא דומה לאילזה. היא הייתה מין גרסה קצת יותר מחוברת למציאות. אבל האהבה שלה לילדים גרמה לה להיראות אפילו דומה יותר לאחותה.

 

כשווילי התיישב בין הבנים, זרועותיהם הקטנות כרוכות בתוך זרועותיו שלו, הטיבה פראו גוטמן את כובע הנוצות השחור שלה על ראשה. יפהפייה אמיתית, שהייתה פעם שחקנית על הבמה בווינה, ועדיין שלטה ברפרטואר מתוחכם של יכולות להניע אנשים אחרים. "ידעת, כמובן, שהארוחה נקבעה לשעה שבע". גרימת רגשי אשם היתה המובחרת ביכולותיה.

ארוחת הערב של יום ראשון התקיימה, בדרך כלל, בביתם והוא איחר רק מדי פעם. טוב. מדובר בנסיעה ארוכה מהעיר. הם סלחו לו. אבל היום, הגוטמנים הביאו את הילדים העירה, כדי לראות את שער אישתר. כלומר, פראו גוטמן לא יכלה לראות כל סיבה הגיונית שבגללה התעכב ווילי. הוא גר במרחק הליכה של דקות אחדות מהמסעדה.

 

"אם את כבר שואלת", הוא אמר, מקמץ במילים יותר מכפי שהתכוון, "זה בגלל עבודה. גופה של בחורה צעירה בהאבל".

עיניה של חמותו נפערו לרווחה. איך הוא מרשה לעצמו לומר משפט כזה ליד הילדים! אבל ווילי ידע שהעבודה שלו לא מטרידה את ילדיו. וכשהיא החלה לשחק בהיסח הדעת בפנינים שענדה, הוא הושיט את ידו ולחץ את ידה, וקיבל בתמורה חיוך קלוש. אחרי הכול, שניהם איבדו את אילזה. ושניהם חיו בגרמניה, שעבור אנשים כמותם הלכה ונעשתה מקום גרוע יותר מדי שבוע.

 

בשביל הגוטמנים, כמו בשביל מרבית יהודי גרמניה - וגם בשביל הוריו שלו, לו עדיין היו בחיים - העובדה שהפך בלש היתה בלתי נתפשת. המשטרה היתה האויב. כלי שרת בידי הרודנים. אם העניין שלו בחוק היה אמיתי, למה הוא לא בחר להיות עורך דין? אלא שהוא בחר להיות שוטר. ועוד שוטר מפורסם. עבור אדם שרגליו נטועות עמוק בקרקע, כמו מקס גוטמן, מייסד "גוטמן הלבשה תחתונה", היה זה ההישג המשמעותי, שאיפשר לו להתעלם מכל הרגישויות הבורגניות.

"אלוהים יודע, בטי", הוא ירה לעבר אשתו מבט מרצין. "רק המשטרה לבדה מצליחה להביא לאיזו יציבות במדינה הזאת. האיש משרת את הרפובליקה, לא את הצאר". הוא פנה אל ווילי במבט מודאג. "מה שלומך, בני? מה מצב השפעת הנוראה שהיתה לך?"

אחרי שהבנים דקלמו באוזניו את רשימת ההישגים שלהם בבית הספר - אריך קיבל את הציון הגבוה ביותר בבחינה בגיאוגרפיה, סטפן קיבל תפקיד בפסטיבל החורף של בית הספר היסודי שבו למד - ווילי שאל את אווה מה קורה באוניברסיטה.

"ווילי, אל תגיד לי ששכחת. גמרתי את התואר. לפני שנה וחצי".

הוא הסמיק. "כן, כמובן, איזה טיפש אני". הוא בחן את הצלחת שלפניו בעיון, כאילו שכתוב עליה משהו. "אז מה את עושה עכשיו? זאת אומרת, חוץ מלגדל את הילדים באופן מופלא".

היו פעמים שהיה לו ממש קשה להביט באווה, משום שהיתה דומה כל כך לאישה שאיבד. אותו עור קטיפתי. אותן עיני שקד. אותו צוואר ארוך וחלק.

"כבר סיפרתי לך עשרות פעמים. אני עובדת במשרה חלקית".

"כן, מצטער. תזכירי לי מה את עושה?"

"אני כתבת  שטח, ווילי. אני כותבת מאמרים על מה שקורה באוניברסיטה עבור אחד העיתונים הגדולים של האולשטייינים".

"זה מרתק. את מכירה את החבר הוותיק שלי, מהמלחמה, פריץ..."

"כן, ברור שאני מכירה אותו, טמבל. אני עובדת אצל פריץ".

הוא שם לב לחיוך המשועשע שעל פניה של אווה. חיוך שכאילו אמר לו: "אתה חי לך בעולם הקטן והמנותק שלך".

לאילזה היה איזה זוהר טבעי משלה. עשר פעמים ביום ווילי היה מביט בה וחושב, שאת התמונה שלה מוכרחים לתלות על שלט חוצות בכיכר פוטסדאמר. היא נראתה כל כך מושלמת, כל כך שופעת חן בלתי מודע. הוא חשב שלאווה מתאים יותר להישאר מאחורי עדשת המצלמה ולא בחזית. לא משום שהיא היתה פחות מקסימה, אלא שהיה לה סוג אחר של אלגנטיות: היא הקרינה סקרנות אינטלקטואלית ואומנותית. הוא שמח לשמוע שהיא ממשיכה לכתוב. העובדה שעבדה אצל פריץ היתה כבר עניין אחר לגמרי.

"אז מה את אומרת... מה באמת קורה באוניברסיטה?"

צל כהה מילא במהירות את עיני השקד שלה. "ממש זוועה. לפני שנה לא הייתי מאמינה שככה ייראו הדברים. כל הסטודנטים פשוט הצטרפו כעדר למפלגה הנאצית. פקולטות אנטי-נאציות מוחרמות. מרצים וסטודנטים יהודים מקבלים מכתבי שטנה, שבהם דורשים מהם להסתלק. אותו דבר קורה גם בבתי ספר תיכוניים. אריך עדיין לא התלונן על זה, אבל אני זאת שלוקחת אותו מדי יום הביתה מבית הספר היסודי. מדי שבוע יותר ויותר תלמידים מופיעים ללימודים לבושים במדי הנוער ההיטלראי. אני לא ידעת כמה זמן הוא עוד יוכל לסבול את המצב שם".

ווילי הרגיש כמו נוסע באוניית פאר, שמוצא את עצמו לפתע עומד מוקף כולו במים.

"אבל... מה את מציעה, אווה?"
"אני לא יודעת". היא זקרה גבה אחת, ממש כמו שאילזה נהגה לעשות. "יכול להיות שנצטרך לשלוח אותו בחזרה לבית הספר היהודי עם סטפן".

"אריך", ווילי הביט בבנו הבכור. "עושים לך בעיות בבית הספר בגלל שאתה יהודי?"

אריך החוויר. היה נדמה שהוא עומד לומר משהו, אבל אז השתתק. הוא לא היה ילד שתקן מטבעו. עבור ווילי, השתיקה הזו אמרה די והותר. "אתה מסוגל לסיים את הסמסטר?" הוא שאל, בדאגה. "נשארו רק... כמה... עוד שבועיים".

הוא טלטל את ראשו. "זה לא כל כך נורא, אבא. באמת".

"אז בחופשה הקרובה נבדוק מה המצב וננקוט צעדים בהתאם. מה אתה אומר על זה?"

אריך הנהן.

ווילי שם לב שהוא ממהר למחות מעיניו את הדמעות.

 

אחרי המנה העיקרית הזמין הסבא את הבנים לבחור קינוח מדלפק הקינוחים. "קחו את הזמן. תבדקו כל מנה בקפדנות לפני שאתם בוחרים", הורה להם מקס, ביודעו שהיו שם עשרות סוגים של עוגות קרם ותצוגה מורכבת של קינוחים.

ברגע שהם נעלמו, נשר מפניו גם החיוך הצוהל.

 

"תשמע לי, ווילי", קולו צנח כדי לחישה נרעדת. "אני יודע שאתה לא מעורב בפוליטיקה, שאתה בסך הכול בלש חוקר במשטרה. אבל אתה כן משרת את הממשלה ואני יודע שיש לך חברים. לכן אני מבקש ממך, ליתר דיוק אני מתחנן בפניך, שאם אי פעם תקבל מידע, אפילו בדל מידע, על מה שעומד להתחרש... תבטיח לידע אותי, טוב? פשוט כל הכסף שלנו מושקע בעסק. אם משהו יקרה, אז... אני חושב על הבנים. העתיד שלהם. אם יגיע הזמן לצאת מזה, אני רוצה לדעת לפני שיהיה מאוחר מדי".

 

"לצאת מזה? למה אתה מתכוון?"

"למכור את החברה. לממש את הנכסים. להעביר אותם לחו"ל".

"ולמה לכל הרוחות שתעשה דבר כזה?" גרונו של ווילי ניחר. "כולם נמצאים באותה סירה. אנגליה, צרפת, אפילו באמריקה יש בדיוק אותו מספר של מובטלים".

 

"אבל אצלם אין נאצים", עיניו של מקס נפערו לרווחה. "מה יקרה אם, חס וחלילה, המטורפים האלה יצליחו לעלות לשלטון? ההבטחות שלהם! איך מישהו יכול לקבל החלטות שקולות באווירה כזו, שבה אף פעם לא יודעים מה יקרה מחר?"

ווילי רחש כבוד רב לחמו, אבל בתוכו התפוצצה תחושה של זעם שגרמה לו לרצות לתפוס את האיש בצווארון החולצה ולטלטל אותו עד שיתחיל לחשוב בהיגיון. לצאת מזה? על מה הוא בכלל מדבר? האם הפחד משתק אצלו את ההיגיון? יש להם עדיין חוקה, נכון? וצבא. חוקים. האם מקס כל כך לא מאמין בגרמניה, באחיו הגרמנים, עד שהוא חושב שהם ימכרו את עצמם לחבורה של פושעים? האם אנשים כמו ווילי נלחמו והגירו דם ומתו במלחמה הגדולה, זכו לקבל את צלב הברזל לאות אומץ מאחורי קווי האויב הצרפתי, רק כדי שאנשים כמו מקס יארזו את עצמם ויברחו מפה?

 

 

"הסהרורים", מאת פול גרוסמן, תרגום: דפנה לוי, הוצאת ספריית מעריב, 352 עמ'.