זיכרון נייד • פרק מתוך "לפני השינה"

הרומן הראשון של ס.ג'. ווטסון, "לפני השינה", נכתב כפרוייקט סיום במסגרת תוכנית ללימודי כתיבה באוניברסיטה באנגליה. עוד לפני שהספר פורסם באנגליה באפריל השנה, הוא תורגם ללמעלה מ-30 שפות וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לחברת ההפקה של רידלי סקוט. לרגל יציאת התרגום העברי, אנחנו מביאים לכם את הפרק הראשון מתוכו:

 

בכל בוקר, כאשר כריסטין מתעוררת משנתה, נדמה לה שהיא בשנות העשרים לחייה. בכל בוקר היא מגלה שזה לא כך. היא כבר בת 47, אבל בעקבות תאונת דרכים היא מאבדת את כל זיכרונותיה בשנתה, שוכחת את שמה, את עברה, את האנשים בחייה. כאשר היא מתעוררת היא צריכה ללמוד מחדש מי היא ומי היתה.

 

אבל האם מי שמספר לה על חייה אומר את האמת? בין השבחים להם זכה הספר, גם התואר שהעניק לו עיתון הגרדיאן "רומן מתח יוצא דופן. המבנה שלו מדהים כל כך עד שהוא מסיח את הדעת מאיכות הכתיבה". מחבר הרומן "שאטר איילנד", דניס ליהיין, כינה אותו "מותחן יוצא דופן. עצבי נותרו מתוחים שעות לאחר קריאת העמוד האחרון". 

 

פרק ראשון

חדר השינה זר. לא מוכר. אני לא יודעת איפה אני ואיך הגעתי הנה. אני לא יודעת איך אגיע הביתה.

ישנתי כאן כל הלילה. קול של אישה העיר אותי - בהתחלה חשבתי שהיא שוכבת אתי במיטה, אבל אז הבנתי שאני שומעת את שעון הרדיו והיא קוראת את החדשות - וכשפקחתי את העיניים מצאתי את עצמי כאן, בחדר הזה שאני לא מזהה.

 

עיני מתרגלות לאפלולית ואני מביטה סביבי. חלוק תלוי על גב דלת הארון - מתאים לאישה, אבל לאישה מבוגרת ממני בהרבה - וזוג מכנסיים כהים מקופלים יפה על מסעד של כיסא שעומד על יד שולחן האיפור, אבל אני לא מזהה שום דבר נוסף. השעון המעורר נראה מסובך, אבל אני מוצאת את הכפתור ומצליחה להשתיק אותו.

 

זה הרגע שבו אני שומעת את שאיפת האוויר הנרעדת מאחורי ומגלה שאני לא לבד. אני מסתובבת. אני רואה חלקת עור ושיער כהה, זרוע לבן. גבר. זרועו השמאלית מונחת מעל לשמיכות ועל הקמיצה הוא עונד טבעת זהב. אני מחניקה גניחה. אם כך, אני חושבת, הפעם הוא לא רק זקן ומאפיר אלא גם נשוי. לא רק שהזדיינתי עם גבר נשוי, גם עשיתי את זה בבית שנראה שהוא ביתו, במיטה שהוא כנראה חולק בדרך כלל עם אשתו. אני חוזרת לשכב כדי להתעשת. זה מביש.

 

אני תוהה איפה האישה. האם אני צריכה לחשוש שהיא תחזור בכל רגע? אני מדמיינת אותה עומדת בקצה החדר, צורחת וקוראת לי זונה. מדוזה. פקעת צפעונים. איך אגן על עצמי אם היא באמת תופיע? אבל הגבר שבמיטה לא נראה מוטרד. הוא מסתובב וממשיך לנחור.

 

אני שוכבת שקטה ככל האפשר. בדרך כלל אני זוכרת איך אני נכנסת למצבים כאלה, אבל לא היום. ודאי היתה איזו מסיבה, ואולי יצאתי לבר או למועדון. כנראה הייתי די שיכורה. שיכורה עד כדי כך שאני לא זוכרת כלום. שיכורה עד כדי כך שהלכתי הביתה עם גבר שעונד טבעת נישואים ויש לו שערות על הגב.

 

אני מסיטה את השמיכות בשיא העדינות ומתיישבת על קצה המיטה. קודם כול אני צריכה ללכת לשירותים. אני מתעלמת מנעלי הבית שלרגלי המיטה - מילא לזיין את הבעל, אבל לנעול נעליים של אישה אחרת? זה לא - ומתגנבת יחפה אל רחבת המדרגות. אני מודעת לעירום שלי, ואני חוששת שאבחר בדלת הלא נכונה ואתקל בדייר או בבן מתבגר. בהקלה אני רואה שדלת חדר הרחצה פתוחה ואני נכנסת ונועלת אותה מאחורי.

 

אני מתיישבת על האסלה, אחר כך מורידה את המים וניגשת לשטוף את הידיים. אני מושיטה יד לסבון אבל משהו לא בסדר. בהתחלה אני לא מבינה מה, אבל אז אני רואה. היד שאוחזת בסבון לא נראית כמו היד שלי. העור מקומט, הציפורניים לא משוחות בלק והן כסוסות עד הבשר, וכמו הגבר במיטה שזה עתה יצאתי ממנה, על הקמיצה אני עונדת טבעת נישואים פשוטה מזהב.

 

לרגע אני בוהה באצבעות ואז מנערת אותן. אצבעות היד המחזיקה את הסבון נעות אף הן. לגימת אוויר מהירה, והסבון מחליק בקול חבטה אל תוך הכיור. אני מרימה את העיניים אל המראה.

 

הפנים שמחזירים לי מבט אינם שלי. השיער חסר נפח והרבה יותר קצר מאשר בדרך כלל, העור על הלחיים ומתחת לסנטר מדולדל, השפתיים דקות והפה משוך למטה. אני צועקת, פליטת קול ללא מילים שהיתה הופכת לצווחה אילו אפשרתי לה, ואז אני שמה לב לעיניים. העור סביב העיניים מחורץ, ולמרות זאת אני רואה שאלה העיניים שלי. האדם במראה הוא אני, אבל מבוגרת בעשרים שנה. עשרים וחמש. יותר.

 

זה בלתי אפשרי. אני מתחילה לרעוד ונאחזת בשפת הכיור. צריחה נוספת מתחילה להתרומם בחזה ונפלטת בנשיפה חנוקה. אני נסוגה לאחור, מתרחקת מהמראה ואז אני רואה אותם. תצלומים. מודבקים לקיר, למַראָה עצמה. תמונות שפיסות נייר צהובות דביקות מפרידות ביניהן, פתקים לחים ומסתלסלים כתובים בטוּשׁ.

 

אני בוחרת פתק אחד באקראי. כריסטין, כתוב שם, וחץ מצביע על תצלום שלי - של האני החדשה הזאת, האני הזקנה הזאת - ובו אני יושבת ליד גבר על ספסל בטיילת שעל גדת נהר. השם נשמע מוכר, אבל רק במעורפל, כאילו אני צריכה להתאמץ כדי להאמין שזה שמי. בתצלום שנינו מחייכים למצלמה ומחזיקים ידיים. הוא נאה, מושך, וכשאני מסתכלת מקרוב אני רואה שזה הגבר שישנתי אתו, הגבר שהשארתי במיטה. מתחת לתצלום כתובה המילה בֶּן, ולידה בעלך.

 

אני נאנקת וותולשת את התצלום מהקיר. לא, אני חושבת. לא! לא יכול להיות... אני סוקרת את שאר התמונות. בכולן רואים אותי ואותו. באחת מהן אני לובשת שמלה מכוערת ומקלפת מתנה מעטיפתה, בתמונה אחרת שנינו עומדים במעילי רוח תואמים לפני מפל וכלב קטן מרחרח לרגלינו. לידה יש תמונה שבה אני יושבת לידו, לוגמת מכוס של מיץ תפוזים ולובשת את החלוק שראיתי בחדר השינה הסמוך.

 

אני מתרחקת עוד קצת עד שאני מרגישה אריחים קרים על הגב. זה הרגע שבו מפלח הניצוץ שאני מקשרת לזכירה. כשהמוח שלי מנסה להתרכז בו הוא רוטט ומרחף כמו פירורי אפר שנקלעו לרוח קלה, ואני מבינה שיש בחיים שלי אָז, לִפְנֵי - אם כי אני לא יודעת לפני מה - ועכשיו, ובין אז לעכשיו אין כלום חוץ מריקנות ארוכה ושקטה שהובילה אותי הנה, אלי ואליו בבית הזה.

œ

אני חוזרת לחדר השינה. התמונה עדיין בידי - התמונה שלי ושל הגבר שהתעוררתי אתו - ואני מושיטה אותה לפנים.

"מה קורה?" אני שואלת. אני צועקת, דמעות זולגות על פני. הגבר מתיישב במיטה בעיניים עצומות למחצה. "מי אתה?"

"אני בעלך," הוא אומר. פניו מנומנמים ואין בהם זכר לכעס. הוא לא מביט בגופי העירום. "אנחנו נשואים כבר שנים."

"מה זאת אומרת?" אני אומרת. אני רוצה לברוח, אבל אין לי לאן "נשואים שנים? מה זאת אומרת?"

הוא קם. "קחי," הוא אומר, מעביר לי את החלוק ומחכה שאלבש אותו. הוא לובש גופייה לבנה ומכנסי פיג'מה גדולים מכפי מידותיו. הוא מזכיר לי את אבי.

 

"התחתנו באלף תשע-מאות שמונים וחמש," הוא אומר. "לפני עשרים שנה. את -"

"מה -?" אני מרגישה שהדם אוזל מפני והחדר מתחיל להסתחרר. אי שם בבית שעון מתקתק, הולם בחוזקה כמו פטיש. אבל -?"  הוא הולך לקראתי. "איך -?"

"כריסטין, את בת ארבעים ושבע עכשיו," הוא אומר. אני מביטה בו, באיש הזר הזה שמחייך אלי. אני לא רוצה להאמין לו, אפילו לא רוצה לשמוע את מה שהוא אומר, אבל הוא ממשיך. "היתה לך תאונה," הוא אומר. "תאונה קשה. נפצעת בראש. קשה לך לזכור כל מיני דברים."

"איזה דברים?" אני אומרת, אבל מתכוונת לומר, בטח לא עשרים וחמש שנים, נכון? "איזה דברים?"

הוא שוב בא לקראתי, מתקרב אלי כמו אל בעל חיים מפוחד. "הכול," הוא אומר. "לפעמים כל מה שקרה מתחילת שנות העשרים שלך. לפעמים אפילו מגיל צעיר יותר."

הראש שלי מסתחרר, תאריכים וגילים מזמזמים בו. אני לא רוצה לשאול, אבל אני יודעת שאין לי ברירה. "מתי... מתי קרתה התאונה?"

הוא מתבונן בי, ועל פניו תערובת של חמלה ופחד.

"כשהיית בת עשרים ותשע..."

 

אני עוצמת את העיניים. גם כשהמוח שלי מנסה לדחות את הפרט הזה, אי שם בתוכי אני יודעת שהוא נכון. אני שומעת את עצמי פורצת שוב בבכי, והאיש הזה, בֶּן הזה, ניגש למקום שאני עומדת בו בפתח הדלת. אני מרגישה את נוכחותו קרוב אלי, אני לא זזה כשהוא כורך את זרועותיו סביב מותני ולא מתנגדת כשהוא מושך אותי אליו. הוא מחבק אותי. יחד אנחנו מתנדנדים קלות, ואני מרגישה איכשהו שהתנועה הזאת מוכרת. היא משפרת את הרגשתי.

 

"אני אוהב אותך, כריסטין," הוא אומר, ואף על פי שאני יודעת שאני אמורה להגיד לו שגם אני אוהבת אותו, אני לא אומרת. אני לא אומרת כלום. איך אני יכולה לאהוב אותו? הוא זר. אין היגיון בשום דבר. יש דברים רבים כל כך שאני רוצה לדעת. איך הגעתי למצב הזה, איך אני חיה בכלל. אבל אני לא יודעת איך לשאול.

"אני פוחדת," אני אומרת.

"אני יודע," הוא עונה. "אני יודע. אבל אל תדאגי, כריס. אני אטפל בך. אני תמיד אטפל בך. הכול יהיה בסדר. תאמיני לי."

œ

***

 

הוא אומר שהוא יראה לי את הבית. אני רגועה יותר. לבשתי תחתונים וחולצת טי ישנה שהוא נתן לי והנחתי את החלוק על כתפַי. יצאנו אל רחבת המדרגות. "ראית את חדר הרחצה," הוא אומר ופותח את הדלת הסמוכה לו. "זה המשרד."

במשרד עומד שולחן כתיבה שהמשטח שלו עשוי זכוכית ועליו מונח משהו שאני מנחשת שהוא מחשב, אבל הוא נראה קטן עד כדי גיחוך, כמעט כמו מחשב-צעצוע. סמוך לשולחן עומדת תיקייה בצבע אפור מתכתי, ומעליהם על הקיר תלוי לוח תכנון. הכול נקי ומסודר. "אני עובד כאן לפעמים," הוא אומר וסוגר את הדלת. אנחנו חוצים את המישורת והוא פותח דלת נוספת. מיטה, שולחן איפור, עוד ארון בגדים. החדר הזה נראה כמעט זהה לחדר שהתעוררתי בו. "לפעמים את ישנה כאן," הוא אומר, " כשמתחשק לך. אבל בדרך כלל את לא אוהבת להתעורר לבד. את נבהלת כשאת לא מבינה איפה את נמצאת." אני מהנהנת. אני מרגישה כמו שוכרת שמראים לה דירה חדשה. שותפה פוטנציאלית. "בואי נרד למטה."

 

אני יורדת אחריו. הוא מראה לי סלון - ספה חומה וכיסאות תואמים, מסך שטוח מוברג לקיר שהוא אומר עליו שזאת טלוויזיה - חדר אוכל ומטבח. אף אחד מהחדרים האלה לא מוכר לי. אני לא מרגישה כלום, אפילו לא כשאני רואה תצלום ממוסגר של שנינו על המזנון. "מאחור יש גינה," הוא אומר ואני מסתכלת מבעד לדלת הזכוכית שמובילה אליה מהמטבח. האור רק מתחיל לעלות, שמי הלילה מתחילים לקבל גוון של דיו כחול, ואני מצליחה להבחין בצללית של עץ גדול ובמחסן שנמצא בקצה הגינה הקטנה, אבל זה הכול. אני קולטת שאני אפילו לא יודעת באיזה חלק של העולם אנחנו נמצאים.

"איפה אנחנו?" אני אומרת.

 

הוא עומד מאחורי. אני רואה את שנינו משתקפים בזכוכית. אני. בעלי. בגיל העמידה.

"בצפון לונדון," הוא עונה. "בקרַאוּץ' אֶנד."

אני נרתעת לאחור. בהלה עולה בי. "אלוהים," אני אומרת. "אני אפילו לא יודעת איפה אני גרה, לעזאזל..."

הוא לוקח את ידי. "אל תדאגי. הכול יהיה בסדר." אני מסתובבת כדי להביט בו, אני מחכה שיגיד לי איך, איך הכול יהיה בסדר, אבל הוא לא אומר. "להכין לך קפה?"

לרגע אני כועסת עליו, אבל אחר כך אני אומרת, "כן. כן, בבקשה." הוא ממלא קומקום במים. "שחור, בבקשה," אני אומרת. "בלי סוכר."

"אני יודע," הוא אומר ומחייך אלי. "את רוצה טוסט?"

אני אומרת שכן. הוא בוודאי יודע עלי כל כך הרבה, ובכל זאת אני מרגישה כמו בבוקר שאחרי פגישה מקרית: אוכלת ארוחת בוקר עם איש זר בבית שלו, שוקלת מתי כבר יהיה מנומס לברוח, לחזור הביתה.

ובכל זאת יש הבדל. נראה שזה הבית שלי.

"כדאי שאתיישב," אני אומרת. הוא מרים אלי את עיניו.

"לכי לשבת בסלון," הוא אומר. "אני אביא את זה בעוד רגע."

 

אני יוצאת מהמטבח.

כעבור כמה דקות הוא בא בעקבותי. הוא נותן לי ספר. "זה אלבום המזכרות, הוא אומר. "הוא עשוי לעזור." אני לוקחת ממנו את האלבום, הכרוך בכריכת פלסטיק שהיתה אמורה לדמות עור ישן אבל לא נראית כך. סרט אדום כרוך סביבו בקשר פרפר נאה. "אני כבר חוזר," הוא אומר ויוצא מהחדר.

אני יושבת על הספה. האלבום מכביד על ירכי. אני מרגישה שיהיה חטטני מצדי להסתכל בו. אני מזכירה לעצמי שכל מה שיש בתוכו קשור בי וניתן לי מידי בעלי.

אני פורמת את הקשר ופותחת את האלבום באקראי. תצלום שלי ושל בן, הרבה יותר צעירים.

אני סוגרת אותו בטפיחה. אני מעבירה את הידיים על הכריכה, הופכת את הדפים. קרוב לוודאי שאני חייבת לעשות את זה בכל יום.

 

אני לא מצליחה לדמיין את זה. אני בטוחה שחלה טעות איומה, אבל לא ייתכן שזאת טעות. ההוכחה נמצאת כאן - במראה למעלה, בקמטים על הידיים המלטפות את האלבום שלפני. אני לא האדם שחשבתי שאני כשהתעוררתי הבוקר.

אבל מי היתה האישה שדמיינתי? אני חושבת. מתי הייתי האדם הזה שהתעורר במיטתו של זר וחשב רק על בריחה? אני עוצמת את העיניים. אני מרגישה שאני מרחפת. לא מחוברת. עלולה ללכת לאיבוד.

אני מוכרחה למצוא עוגן. אני עוצמת את העיניים ומנסה להתרכז במשהו, בכל דבר, העיקר שיהיה מוצק. אני לא מוצאת כלום. שנים רבות כל כך בחיי, אני חושבת. חסרות.

 

האלבום הזה יספר לי מי אני, אבל אני לא רוצה לפתוח אותו. עדיין לא. אני רוצה לשבת פה זמן מה, כשכל העבר חתום. תלויה בין שני עולמות, בין אפשרות לעובדה. אני פוחדת לגלות את עברי. מה השגתי, מה לא השגתי.

בן חוזר לחדר ומניח לפני מגש. טוסט, שני ספלי קפה, קנקן חלב. "הכול בסדר?" הוא שואל. אני מהנהנת.

הוא מתיישב לידי. הוא התגלח, לבש מכנסיים וחולצה וענב עניבה. הוא כבר לא נראה כמו אבא שלי. עכשיו הוא נראה כמו פקיד בבנק או במשרד. אבל לא רע, אני חושבת, ומיד מסלקת את המחשבה מראשי.

 

"כל יום הוא כזה?" אני אומרת. הוא מניח פרוסת טוסט על צלחת ומורח עליה חמאה.

"פחות או יותר," הוא אומר. "את רוצה?" אני מנידה בראשי והוא נוגס. "את מסוגלת לאגור מידע כל זמן שאת ערה," הוא אומר. "אבל כשאת ישנה הרוב נעלם. הקפה שלך בסדר?"

אני אומרת לו שהקפה בסדר גמור והוא מוציא מידי את האלבום. "זה מין אלבום מזכרות," הוא אומר ופותח אותו. "לפני כמה שנים היתה לנו שריפה בבית, והרבה תצלומים וחפצים ישנים שלנו נשרפו, אבל בכל זאת יש פה כמה דברים קטנים." הוא מצביע על הדף הראשון. "זו תעודת התואר שלך," הוא אומר. "וכאן יש תמונה שלך בטקס הסיום." אני מפנה את המבט למקום שהוא מצביע עליו; אני מחייכת, ממצמצת בשמש, אני עוטה גלימה שחורה וחובשת כובע לֶבד שבראשו ציצית זהב.

 

ממש מאחורי עומד גבר בחליפה ועניבה, ראשו מופנה לכיוון השני.

"זה אתה?" אני אומרת.

הוא מחייך. "לא. אני לא גמרתי ללמוד באותה תקופה. אני עדיין למדתי אז. כימיה."

אני מרימה אליו את הראש. "מתי התחתנו?" אני שואלת.

הוא מסתובב, מישיר אלי את מבטו ומחזיק את ידי בין ידיו. אני מופתעת מהחספוס של עורו, כי אני רגילה, כך אני משערת, לרכות של הנעורים. "שנה אחרי שקיבלת את הדוקטורט. אמנם כבר יצאנו כמה שנים עד אז, אבל את - אנחנו - שנינו רצינו לחכות עד שתגמרי את הלימודים."

זה הגיוני, אני חושבת, אם כי משום מה זה נראה לי מעשי מדי מצדי. אני תוהה אם רציתי בכלל להתחתן אתו.

כאילו קרא את מחשבותי הוא אומר, "היינו מאוהבים מאוד," ומוסיף, "אנחנו עדיין מאוהבים."

אין לי מה להגיד. אני מחייכת. הוא לוגם לגימה ארוכה מהקפה ואז מחזיר את מבטו אל האלבום שעל ברכיו. הוא הופך עוד כמה דפים.

 

"את למדת ספרות אנגלית," הוא אומר. "אחרי שגמרת ללמוד עבדת בכל מיני משרות. סתם משרות. עבודה משרדית, מכירות. אני חושב שלא ידעת בדיוק מה את רוצה לעשות. אני גמרתי תואר ראשון בכימיה ועשיתי תעודת הוראה. היו לנו כמה שנים קשות, אבל אחר כך קידמו אותי ובסוף הגענו הנה."

אני סוקרת את הסלון. הוא אלגנטי, נוח. בית נעים של אנשים מהמעמד הבינוני. פסלוני חרסינה עומדים סמוך לשעון על אדן האח, תמונה ממוסגרת של נוף מיוער תלויה על הקיר מעליו. מעניין אם הייתי מעורבת בעיצוב.

בן ממשיך לדבר. "אני מלמד בבית ספר תיכון לא רחוק מפה. עכשיו אני רכז המקצוע." הוא אומר את זה ללא שמץ של גאווה.

 

"ואני?" אני אומרת, אם כי אני יודעת מה התשובה האפשרית היחידה. הוא לוחץ את ידי.

"היית צריכה להפסיק לעבוד. אחרי התאונה. את לא עושה שום דבר." הוא כנראה חש את האכזבה שלי. "את לא צריכה לעבוד. יש לי משכורת טובה. אנחנו מסתדרים. הכול בסדר."

אני עוצמת את העיניים ומניחה את היד על המצח. אני מרגישה שזה יותר מדי ורוצה שהוא ישתוק. אני מסוגלת לקלוט רק כמות מוגבלת של מידע, ואם הוא ימשיך להוסיף פרטים, יגיע רגע שאני אתפוצץ.

מה אני עושה כל היום? אני רוצה לשאול, אבל חוששת מהתשובה ולכן לא אומרת מילה.

הוא גומר לאכול את הטוסט ומוציא את המגש למטבח. כשהוא חוזר הוא לבוש במעיל.

 

"אני צריך ללכת לעבודה," הוא אומר. אני מרגישה שאני מתחילה להילחץ.

"אל תדאגי," הוא אומר, "את תסתדרי. אני אצלצל אלייך. אני מבטיח. אל תשכחי שהיום לא שונה מכל יום אחר. הכול בסדר."

"אבל..." אני מתחילה להגיד.

"אני חייב ללכת," הוא אומר. "אני מצטער. בואי, אני אראה לך כמה דברים שאולי תצטרכי לפני שאני יוצא."

 

במטבח הוא מראה לי מה מונח בכל מגירה, פותח את המקרר, מצביע על שאריות שאוכַל לאכול בצהריים, ומראה לי לוח מחיק שמחובר אל הקיר ולידו תלוי טוש שחור קשור בחוט. "לפעמים אני משאיר לך פה הודעות," הוא אומר. אני רואה שהוא כתב על הלוח את המילים "יום שישי" באותיות מסודרות ושוות בגודלן, ומתחת את המילים כביסה? טיול? (לקחת טלפון!) טלוויזיה? מתחת למילים ארוחת צהריים הוא ציין שנשאר סלמון במקרר והוסיף סלט? לבסוף כתב שהוא יהיה בבית בשש. "יש לך גם יומן כיס," אמר. "הוא בתיק שלך. בדף האחרון יש מספרי טלפון חשובים והכתובת שלנו, למקרה שתלכי לאיבוד. ויש טלפון נייד..."

"יש מה?" אני אומרת.

"טלפון," הוא אומר. "הוא אלחוטי. את יכולה להשתמש בו בכל מקום. מחוץ לבית, בכל מקום. הוא אמור להיות בתיק שלך. אם את יוצאת, אל תשכחי לקחת אותו."

"לא אשכח," אני אומרת.

"טוב," הוא אומר. אנחנו הולכים לחדר הכניסה, וליד הדלת הוא מרים מהרצפה ילקוט עור מרופט. "אז אני הולך."

"בסדר," אני אומרת. אני לא יודעת מה עוד אפשר להגיד. אני מרגישה כמו ילדה שלא מרשים לה ללכת לבית הספר והיא נשארת בבית כשהוריה יוצאים לעבודה. אל תיגעי בשום דבר, אני מדמיינת אותו אומר. אל תשכחי לקחת את התרופה שלך.

 

הוא ניגש אלי. הוא מנשק אותי, על הלחי. אני לא עוצרת בעדו, אבל אני גם לא מנשקת אותו בחזרה. הוא מסתובב אל דלת הכניסה ועומד לפתוח אותה, אבל נעצר.

"אה!" הוא אומר, מסתובב לאחור ומביט אלי. "כמעט שכחתי!" הקול שלו נשמע פתאום מאולץ וההתלהבות נשמעת מעושה. הוא מתאמץ מדי להישמע טבעי; ברור שהוא התכונן הרבה זמן לקראת מה שהוא עומד להגיד.

בסוף זה פחות נורא ממה שחששתי. "אנחנו נוסעים הערב," הוא אומר. "רק לסוף השבוע. זה יום השנה שלנו ולכן החלטתי להזמין לנו משהו. זה בסדר?"

אני מהנהנת. "נשמע נחמד," אני אומרת.

הוא מחייך ונראה שהוקל לו. "משהו שנעים לצפות לו, הא? קצת אוויר ים? זה יעשה לנו טוב." הוא מסתובב חזרה אל הדלת ופותח אותה. "אתקשר אלייך אחר כך," הוא אומר. "לבדוק איך את מסתדרת."

"כן," אני אומרת. "תתקשר. בבקשה."

"אני אוהב אותך, כריסטין," הוא אומר. "אל תשכחי את זה אף פעם."

הוא סוגר את הדלת מאחוריו ואני מסתובבת. אני חוזרת פנימה.

 

"לפני השינה", מאת ס.ג'. ווטסון, תרגום: הדסה הנדלר, הוצאת כתר, 361 עמ'.