הטריפ השישי • על החדש בסדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"

ההצטרפות שלי למועדון המעריצים של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" היתה מאוחרת. מתישהו בגיל 19 חיפשתי ספר לקרוא בחוף הים, ותפסתי את 'המדריך' שבדיוק שאלתי מהספריה של הורי. אני זוכרת שחלף על פני בחור ושאל "מה את קוראת?" התעלמתי, כמו שבחורות שקוראות ספרים בים מתעלמות מגברים זרים ששואלים אותן שאלות. "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", הציץ הבחור בכריכה ושיחק עם שרשרת הזהב על צווארו, "מה קרה שהבאת לים ספר קאנוני?". הרמתי אליו את עיני, דבר מחזותו החיצונית לא הסגיר חובב ספרות - אבל השיחה הערה שניהלנו כשעה לאחר מכן הוכיחה אחרת.

אפשר לומר ש"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" חוצה סגנונות, דורות ותרבויות. הרבה טועים לראות בו ספר מדע בדיוני כאשר למעשה הוא ספר איגיון (נונסנס), ממש כמו "עליסה בארץ הפלאות". השימוש שלו בווגונים או יצורים על-חללים, לא מאד שונה מהעיסוק במלכות לבבות וחתולים נעלמים. כמו שהומור פעמים רבות מסגיר תובנות עצובות עד טראגיות, ממש כך גם איגיון מושתת על היגיון צרוף, כל כך צרוף שגם אסטרופיזיקאים מתקדמים לא יכולים לתרגם אותו למשוואות, רק סופרים מוכשרים כמו דאגלס אדמס.

לאורך כל חייו בנה אדמס עולם, או יותר נכון גלקסיה מורכבת מלאה ביצורים, המצאות וחוקים משלה. הוא לא כתב רומן או תסכית אחד,  אלא רשת של התרחשויות ועלילות שנעו סביב שני מוקדים: הדמויות הראשיות והגלקסיה. היצירה של  אדמס מאפשרת עלילות סותרות, תסכיתי רדיו, סדרות טלויזיה וסרטים. היא אינה מצייתת לחוקים המובנים מאליהם, סדרת הספרים אולי הוגדרה כטרילוגיה, אבל כללה כבר חמישה חלקים. אם כך מדוע שלא יכתב חלק שישי על ידי כותב אחר? זו נראית כאפשרות סבירה לחלוטין לפי חוקי הגלקסיה.

ספר חדש, סגנון ישן וטוב

את הספר השישי בטרילוגיה "ועוד משהו...", כתב הסופר אואן קולפר באישור ובשיתוף אלמנתו של אדמס. הסופר המנוח שייך לרשימה המצומצמת של כותבים שלא כדאי לקחת ספרים שלהם לרכבת או למקומות ציבוריים. פרצי הצחוק שהספרים שלהם גורמים ליותר מדי נעיצות מבטים מכדי שניתן יהיה להתרכז. קולפרט, שמשתדל מאד מאד לחקות את סגנונו של אדמס, לא מצליח להצחיק באותה מידה, למרות שגיחוך נשמע מדי כמה דפים. למרות זאת הוא מצליח לעקוב בנאמנות אחר הסגנון המוכר: השינויים התזזיתים והלא צפויים בעלילה, קווי האופי של הדמויות ואי ההסתברויות המגוחכות שהתמכרנו אליהן בטרילוגיה בת חמשת החלקים.

העלילה מתחילה, כמו בספר הראשון, בהשמדה של כדור הארץ ומסתיימת כמו ספרים קודמים באיום נוסף. בתחילת הספר הדמויות הראשיות פורד פרקפקט, אקראית, טריליון וארתור דנט,  מתעוררות  ממציאות מדומה אל תוך סבך של קרני מוות שמאיים על כדור הארץ. נשיא הגלקסיה זייפוד ביבלברוקס בא להצילם וכושל, במקומו מחלץ אותם, באופן מקרי לחלוטין, החיזר המעליבן ובן האלמוות וואובגר, בתמורה לעזרתם בהריגתו שלו. הם מחפשים את האל תור שיעזור להשמידו, ובדרך מוצאים עצמם מגינים על כוכב נוסף של בני אנוש.

בדיוק כמו שסדרת טלוויזיה יכולה להיכתב על ידי יוצרים שונים ולהמשיך שנים רבות, (כמו "ד"ר הו",  לה אדמס כתב במשך תקופה קצרה), גם סדרת ספרים יכולה להמשיך באותה אופן.  אך כמו שסתירות לא צפויות בעלילות של המדריך לטרמפיסט מוסברות באופן אבסורדי יותר או פחות, כך גם כדאי ששינוי הקול הכותב יתבסס על הסבר. אילו קולפר היה כותב את הסיפור מנקודת המבט של אחת מדמויות המשנה בסדרה, או מכל זווית אחרת שמסבירה את השינוי, ייתכן שיכול היה ליצור סדרת ספרי המשך שונה ומוצלחת.

קולפרט הוא כותב מוכשר בפני עצמו (סדרת ספרי הפנטזיה "ארטמיס פאוול") אבל ההתחקות שלו אחר הדפוסים וסגנונו של אדמס, הוא זה שלא מאפשר לו להתרומם מעל מסגרת הז'אנר האדמסי וליצור משהו משלו. הגלקסיה של המדריך לטרמפיסט רחבה מספיק בשביל שני כותבים, יש מספיק מימדים בשבילם. אבל בדומה לראשים הכפולים של נשיא הגלקסיה - זייפוד ביבלברוקס - כדאי שלכל אחד מהם תהיה אישיות משל עצמו.

"ועוד משהו..." יכול לספק את הצמא הנואש של אוהבי המט"ג למלחמות עם ווגונים, רובוטים נוירוטים ודמויות אנושיות עד בלתי אפשריות, בסביבה בלתי אנושית בעליל. למי שעדיין לא זקף אגודל אלקטרוני לגלקסיה מומלץ להצטייד במגבת ולהתחיל ב"טרילוגיה" המקורית. את "ועוד משהו" אפשר לדחות לסוף, כתוספת נחמדה ולא הכרחית של תרגיל מרשים רב ממדי, ולעיתים מהנה עד מאד בחיקוי סגנון ספרותי.