מסע אחר • פרק מתוך "ארור אתה נהר הזמן"

"ארור אתה נהר הזמן" הוא ספרו השישי של פר פטרסון, אשר קצר לשבחים רבים ברחבי העולם ותורגם עד כה ל-25 שפות, זכה בפרסים רבים ובהצלחה מסחרית. רבים רואים ברומן את היצירה האישית ביותר של פטרסון.

 

ברומן, אמו של הגיבור מאובחנת כחולת סרטן, נישואיו מתפרקים וברקע "האב הגדול", הגוש הקומוניסטי, מתמוטט גם הוא. על רקע השינויים הבלתי נסבלים הללו הוא מחליט לעשות מעשה: הוא יעזוב את נורבגיה וייסע לאמו בדנמרק, אלא שלא חיים חדשים מזמן המסע הזה, כי אם את חייו הישנים - שוב הוא ינסה לרצות את אמו המאוכזבת ממנו ומהישגיו, שוב ייזכר בתקופה בה חיזר אחר אשתו, שוב יציפו תמונות מחופשות ילדות על חוף בדנמרק את נפשו.

 

"ארור אתה נהר הזמן" משרטט דיוקן מרגש ומורכב של יחסי אם ובן, בכתיבה מדויקת ויפהפייה. בין השבחים להם זכה גם התואר "יצירה שוברת לב" (פבלישרס ויקלי), "זהו פטרסון בלי פילטרים, והוא אדיר" (טיים אאוט ניו יורק), ו"כיתת אמן באלכימיה המתיכה זמן ואובדן לזהב האמנות" (אינדיפנדנט).

 

פרק ראשון

כל זה קרה לפני לא מעט שנים. אמא שלי הרגישה רע זה זמן רב. כדי לשים קץ לנדנודים של הסובבים אותה, שדאגו לה, ובמיוחד האחים שלי ואבא שלי, הלכה לבסוף לרופא שתמיד טיפל בה, הרופא שטיפל במשפחה שלי עוד משחר הימים. בוודאי כבר היה זקן מאוד באותה עת, כי אני לא זוכר שהייתה פעם שלא הלכנו אליו, ואני גם לא זוכר שהוא היה צעיר אי-פעם. אני עצמי הלכתי אליו, אפילו שהתגוררתי במרחק כמה עשרות קילומטרים משם.

 

אחרי בדיקה קצרה מיהר רופא המשפחה הוותיק להפנות אותה הלאה לבית החולים אַקֶר לבדיקות נוספות. אחרי שעברה כמה וכמה בדיקות, אולי בדיקות כואבות, בחדרים צבועים בלבן או בחדרים צבועים בירוק בהיר, ירוק תפוח, בבית החולים הגדול ששכן קרוב מאוד לצומת סִינְסֶן, בצד של אוסלו שתמיד אהבתי לראות בו את הצד שלנו, כלומר הצד המזרחי, אמרו לה שתחזור הביתה ותמתין שבועיים לתוצאות. כשהגיעו התוצאות לבסוף, התברר שיש לה סרטן בקיבה. התגובה הראשונה שלה הייתה: ואני שכבתי ערה בלילות שנה אחרי שנה, במיוחד כשהילדים היו קטנים, אחוזת חרדה שמא אמות מסרטן הריאות, ובסוף אני חוטפת סרטן בקיבה. איזה בזבוז זמן!

 

כזאת הייתה אמא שלי. והיא עישנה, כמו שעישנתי אני כל חיי הבוגרים. אני מכיר היטב את המצב הזה, כשאתה שוכב בלילה מאובן תחת השמיכה בעיניים יבשות וכואבות ובוהה בחשכה ומרגיש שהחיים טעמם כאֵפֶר בפיך, פשוטו כמשמעו, אבל עלי להודות שחששתי יותר לחיי שלי מאשר מהאפשרות שהילדות שלי יהיו יתומות מאב.

 

זמן מה פשוט ישבה ליד שולחן המטבח, המעטפה בידה, ובהתה מבעד לחלון באותה מדשאה, באותה גדר צבועה בלבן, באותם מתקני ייבוש ובאותה שורת בתים אפורים צמודים, הדומים זה לזה כשתי טיפות מים, שראתה במשך שנים רבות כל כך, וחשבה אותה מחשבה שחשבה במשך כמעט כל אותן שנים רבות, שבעצם בכלל לא טוב לה במקום הזה. היא לא אוהבת את סלעי הגרניט בארץ הזאת, היא לא אוהבת את יערות האשוחים ולא את הערבות, היא לא אוהבת את ההרים. היא לא ראתה את ההרים מכאן, אבל היא ידעה שהם נמצאים אי-שם, מקיפים אותה מכל עבר, מטביעים את חותמם מדי יום על האנשים המתגוררים בנורווגיה.

 

היא קמה מהכיסא, יצאה לפרוזדור וחייגה, ולאחר שיחה קצרה החזירה את השפופרת למקומה ושבה והתיישבה ליד השולחן לחכות לאבא. אבא כבר היה גמלאי זה כמה שנים, ואילו היא הוסיפה לעבוד שכן הייתה צעירה ממנו בארבע-עשרה שנים, אבל באותו יום קיבלה חופש מהעבודה. או שלקחה לה חופש.

 

אבא בילה הרבה מחוץ לבית, תמיד היו לו סידורים, משימות שרק לעתים נדירות הבינה אמא את טבען ומעולם לא ראתה שהניבו פרי, אבל העימותים ביניהם, המעטים שהיו, פסקו כבר מזמן, עכשיו שררה ביניהם הפסקת אש. כל עוד לא ניסה לנהל את חייה, יכול הוא לחיות את חייו ללא הפרעה. היא אפילו התחילה להצדיק אותו ולגונן עליו. אם הייתי משמיע מילת ביקורת, מצדד בה בניסיון שמקורו באי-הבנה לתמוך במאבק הנשים, הייתה מבהירה לי שזה לא ענייני. קל לך להיות ביקורתי, אמרה, אתה קיבלת הכול על מגש של כסף. שחצן קטן.

 

כאילו החיים שלי התנהלו על מי מנוחות. הייתי בעיצומו של תהליך גירושין. אלה היו הגירושים הראשונים שלי, חשבתי שהחיים שלי יתפרקו לגורמים. היו ימים שלא הצלחתי לעשות את הדרך מהמטבח לחדר האמבטיה בלי שאיאלץ לכרוע על ארבע לפחות פעם אחת בטרם אגייס כוחות להמשיך.

 

כשאבא חזר סוף-סוף הביתה מהפרויקט שלו שבאותה עת נראה לו הדחוף ביותר, ככל הנראה משהו בווֹלֶרְאֶנגָה, שזה המקום שממנו בא, ושאני עצמי נולדתי בו שבע שנים אחרי המלחמה, ושאליו שב לעתים קרובות כדי לפגוש גברים בני גילו בעלי רקע זהה, חברים באותו "מועדון קשישים" כפי שנהגו לכנות זאת אז - אמא שלי עדיין ישבה ליד שולחן המטבח. סיגריה הייתהנעוצה עכשיו בפיה, ככל הנראה "סָאלֶם", או אולי "קוּלי", מי שחשש מסרטן הריאות הלעיט את עצמו בטעם מֶנתוֹל.

 

אבא עמד בפתח ובידו תיק ישן, די דומה לזה ששימש אותי בכיתות ו' וז' בבית הספר, לכולם היה אז תיק כזה, וככל הידוע לי ייתכן שזהו אותו התיק עצמו. אם כן, פירוש הדבר הוא שבאותו זמן היה התיק הזה בן למעלה מעשרים וחמש שנים.

"אני נוסעת היום," אמרה אמא.

"לאן?" שאל אבא.

"הביתה."

"הביתה," אמר. "היום? כדאי שנדבר על זה קודם, לא? מגיע לי קצת זמן לחשוב על זה?"

"אין על מה לדבר," אמרה אמא. "הזמנתי כרטיס. קיבלתי היום מכתב מבית החולים אַקֶר. יש לי סרטן."

"יש לך סרטן?"

"כן. יש לי סרטן בקיבה. אז אני חייבת לנסוע הביתה לביקור."

כשדיברה על דנמרק, על העיר המסוימת בצפון המדינה הקטנה שממנה באה, דיברה תמיד על "הבית", אפילו שהתגוררה בנורווגיה, באוסלו, כארבעים שנה.

"ואת רוצה לנסוע לבד?" שאל.

"כן," אמרה אמא, "זה מה שאני רוצה," והיא ידעה שכשהיא מדברת ככה אבא שלי נפגע ונעצב, והרי הדבר הזה לא משמח אותה, להפך, מגיע לו טוב מזה, חשבה, אחרי חיים ארוכים כל כך, אבל היא הרגישה שאין לה ברירה. היא מוכרחה לנסוע לבדה.

"אבל אני לא אשאר שם הרבה זמן," אמרה, "רק כמה ימים, ואז אחזור. הרי אני צריכה להתאשפז. לעבור ניתוח. ככה לפחות אני מקווה. בכל אופן, אני מפליגה לשם הערב."

היא הביטה בשעון היד שלה.

"כלומר בעוד שלוש שעות. כדאי שאעלה לארוז."

 

הם גרו בשורה של בתים צמודים, מטבח וסלון בקומה הראשונה, שלושה חדרי שינה קטנים וחדר אמבטיה פצפון בשנייה. גדלתי בדירה הזאת. הכרתי כל קמט בטַפֶּטים, כל חריץ ברצפה, כל פינה מפחידה במרתף. את הבית בנתה חברת "סֶלְווֹג". אם בעטת די חזק בקיר, כף הרגל שלך הייתה נבלעת אצל השכנים.

 

היא מעכה את הסיגריה במאפרה שעל השולחן וקמה על רגליה. אבא שלי המשיך לעמוד בפתח הדלת עם התיק בידו. היד האחרת הייתה מונפת לעברה בתנועה מהוססת ולא ברורה. הוא מעולם לא היה אלוף במגע גופני, על כל פנים לא מחוץ לזירת האגרוף, וזה גם לא היה הצד החזק שלה, אבל עכשיו היא דחפה את אבא הצידה בזהירות, כמעט בחיבה, כדי שתוכל לעבור. הוא הניח לה לעבור, אבל באי-רצון מדוד, מפגין התנגדות וזז בעצלתיים כדי שתבין שהוא רוצה להעניק לה משהו מוחשי, אות כלשהו, בלי שיהיה עליו לנסחו במילים. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, אמרה בלבה, פשוט מאוחר מדי, אמרה, אבל הוא לא שמע אותה. אף על פי כן הניחה לאבא לעכב אותה זמן מה כדי שיבין שאחרי ארבעים שנות חיים משותפים וארבעה בנים, אפילו שאחד מהם כבר מת, מה שיש ביניהם מספיק כדי לאפשר להם לשהות באותו בית, באותה דירה, ולהיות מסוגלים לשבת ולחכות זה לזה ולא פשוט לקום ולהסתלק מיד ברגע שמשהו חשוב קורה.

 

שם האונייה שבה הפליגה, שבה הפלגנו כולנו כשנסענו לכיוון הזה, היה "הוֹלְגֶר דַנְסְקֶה". היא סיימה את חייה כאוניית מגורים לפליטים בשוודיה זמן קצר אחרי שכל זה התרחש, תחילה בסטוקהולם ולאחר מכן במַלמֶה, כך התברר לי, וכבר מזמן הפכה לגרוטאת ברזל במדינה כלשהי באסיה, על חוף בהודו או בבַּנגלַדֶש, אבל בימים שעליהם אני מספר כאן עדיין הפליגה במסלול הקבוע בין אוסלו לבין אותה עיר בצפונה של יוּטלַנד, שבה גדלה אמי.

 

היא אהבה את האונייה הזאת וטענה שהשם הרע שיצא לה איננו מוצדק, "הוֹלדֶר קַנְשֶה", כפי שנקראה בפי ההמונים, או "קוֹמֶר קַנְשֶה", שם שדבק בה אף הוא, הייתה אוניית נוסעים טובה בהרבה מבתי הקזינו הצפים השטים במסלול הזה היום, שבהן האפשרויות לשתות עד לאובדן חושים הן רבות עד אובדן חושים. ואפילו אם ה"הוֹלגֶר דַנסקֶה" התנדנדה לא מעט מצד לצד בשעת סערה, והיו שהקיאו משום כך, אין פירוש הדבר שהיא עמדה לשקוע במצולות. אני עצמי הקאתי על סיפונה של ה"הוֹלגֶר דַנסקֶה" בלי להניד עפעף.

 

אמא שלי חיבבה את אנשי הצוות של האונייה. בהדרגה הכירה רבים מהם היטב, אם כי היכרות לא מחייבת, הרי האונייה לא הייתה גדולה במיוחד, והם ידעו מי היא והיו מזהים אותה מיד כשהייתה עולה בכבש האונייה, וקיבלו את פניה כאילו הייתה אחת משלהם.

 

אולי הפעם הבחינו בחומרה היתרה שבהתנהגותה, בהליכתה, באופן שבו הסתכלה סביבה, לעתים קרובות בחיוך על שפתיה, חיוך שבעצם לא היה חיוך כי איש לא ראה כל סיבה לחייך, אבל ככה היא נראתה כשמשהו העסיק אותה מאוד ויש להניח שמחשבותיה נדדו למקום שונה בתכלית, מקום שהעומדים סביבה לא העלו בדעתם. באותם רגעים הייתה בעינַי יפה במיוחד. עורה נעשה אז חלק מאוד, ובעיניה הופיע ניצוץ מוזר וצלול. כשהייתי קטן נהגתי לעתים קרובות לשבת ולבחון אותה במבטי כשלא ידעה שאני בחדר או אולי שכחה שאני שם, ואז הרגשתי שאני בודד ועזוב. אבל זה גם היה מרגש, כי היא נראתה כמו אישה בסרט בטלוויזיה, כמו גרֶטה גַרבּוֹ ב"מלכה כריסטינה", עומדת בסוף הסרט בחרטום האונייה ועל פניה הבעה חולמנית, בדרכה למקום אחר, רוחני יותר, ואף על פי כן נכנסה באורח פלא למטבח שלנו ולזמן מה התיישבה על אחד מכיסאות צינורות הפלדה האדומים, סיגריה דולקת בין אצבעותיה ותשבץ לא פתור שטרם נגעה בו על השולחן לפניה. או כמו אינגריד בֶּרגמן ב"קַזַבּלַנקָה", כי הייתה לה אותה תסרוקת ואותו קימור של הלחי, אבל אמא שלי לעולם לא הייתה אומרת להַמפרי בּוֹגַרט: You have to think for both of us. לא לו ולא לאף אחד אחר.

 

אם אנשי הצוות של ה"הוֹלגֶר דַנסקֶה" קלטו שינוי זה או אחר באופן הילוכה כשעלתה בכבש האונייה ובאה לקראתם, ובידה המזוודה החומה הקטנה העשויה מעור מלאכותי, שירשתי ממנה ואני לוקח לכל מקום שאני נוסע אליו, על כל פנים איש מהם לא הֵעיר דבר על כך ואני חושב שזה שימח אותה.

 

כשנכנסה לתא הניחה את המזוודה על כיסא, לקחה את הכוס של מברשת השיניים מהמדף שמעל הכיור ושטפה אותה היטב ואחר כך פתחה את המזוודה ושלפה מבין הבגדים בקבוק קטן. חצי בקבוק של "אַפֶּר טֶן", סוג הוויסקי המועדף עליה כששתתה יין שרף, והיא עשתה זאת, נדמה לי, לעתים קרובות בהרבה משידענו. אמנם זה לא היה מענייננו, אבל בעיני האחים שלי "אַפֶּר טֶן" הוא זבל זול, על כל פנים כמשקה נסיעות, כשיש לך גישה לסחורה פטורה ממכס. הם העדיפו ויסקי מאלט, "גְלֶנפידיך" או "שיוואס ריגל", הסוג שנמכר במעבורת לדנמרק, ונשאו הרצאות ארוכות במיוחד על מגעו המלטף של הסינגל מאלט בחֵך ושטויות כאלה, והיינו לועגים לאמא על טעמה הרע. אז הייתה נותנת בנו מבט צונן ואומרת:

"אתם הבנים שלי? סנובים?" ואחר כך אמרה: "אם כבר חוטאים, לפחות שישרוף." והאמת היא שאני מסכים איתה, ולמען הכֵּנוּת עלי להודות שגם אני קניתי "אַפֶּר טֶן" מתוצרת נורווגיה באותן הפעמים שהעזתי לגשת לחנות היינות הממשלתית, והוויסקי הזה לא היה סינגל מאלט ולא ליטף את החֵך, אלא שרף את הגרון והעלה דמעות בעיניים אם לא היית מוכן לקראת הלגימה הראשונה. זה לא אומר שזה ויסקי רע, אלא שהוא זול.

 

אמא הסירה את הפקק מהבקבוק בתנועה חדה ומילאה רבע כוס בערך, רוקנה אותה בשתי לגימות, פיה וגרונה צרבו כל כך עד שנתקפה שיעול ממושך, ובאותה הזדמנות היא גם בכתה קצת כי ממילא כאב לה. ואז מיהרה להניח את הבקבוק תחת הבגדים במזוודה כאילו היה סחורה מוברחת והמוכסים עומדים מאחורי הדלת ובידיהם מוטות פריצה ואזיקים, והיא שטפה את הדמעות מעיניה מול הראי מעל הברז והתנגבה ביסודיות ומשכה קצת את הבגדים מלפנים כפי שנשים עגלגלות נוהגות לעשות לעתים קרובות, ולבסוף עלתה לאכול בקפטריה, שהייתה קפטריה חסרת יומרה מכל בחינה, והתפריט גם הוא היה חסר יומרה וקל להבנה, כפי שרצתה שיהיה, ומבחינה זו הייתה "הוֹלגֶר דַנסקֶה" האונייה הנכונה בשבילה.

 

היא הביאה איתה לקפטריה את הספר שקראה באותו הזמן, והיא תמיד קראה, תמיד היה לה ספר בתיק, ואם גינתֶר גראס הוציא ספר לאחרונה, קרוב לוודאי שזה הספר שהביאה איתה, בגרמנית. זמן קצר אחרי סיום הלימודים בתיכון, כשהפסקתי לקרוא כל דבר שכתוב בגרמנית מהסיבה הפשוטה שזה כבר לא היה חלק מתוכנית הלימודים, גערה בי ואמרה שאני עצלן מבחינה אינטלקטואלית, ואני הגנתי על עצמי ואמרתי שזה לא נכון, זה עניין עקרוני, אמרתי, מפני שאני אנטי-נאצי. היא התרגזה. היא כיוונה אצבע רוטטת אל אפי ואמרה: "מה אתה בכלל יודע על גרמניה ועל ההיסטוריה של גרמניה ועל מה שקרה שם. קפיץ קטן." כך היא נהגה לכנות אותי: קפיץ קטן, אמרה, ונכון שלא הייתי גבוה, אבל גם היא לא. לעומת זאת הייתי חזק וגמיש, מאז ומתמיד, והרי הכינוי המלגלג קפיץ קטן מורכב משני חלקים, מציון העובדה שהייתי די נמוך, כמוה, ובה בעת חזק וגמיש, כמו אבי, ואולי היא בעצם אוהבת אותי ככה. על כל פנים כך קיוויתי. ולכן לפעמים כשהייתה גוערת בי ובה בעת קוראת לי קפיץ קטן, לא חששתי ממש. ובזמן שהשיחה הזאת התנהלה באמת לא ידעתי כל כך הרבה על גרמניה. בזה היא צדקה.

 

אני לא מתאר לעצמי שהיה לה מצב רוח חברותי בקפטריה ב"הוֹלגֶר דַנסקֶה", ושניגשה לשולחן שכבר ישבו בו אנשים ופתחה איתם בשיחה כדי לשמוע מה הם חושבים ועל מה הם חולמים, משום שהיו כמוה ובאו מרקע זהה, או ההפך, דווקא משום שבני האדם שונים זה מזה וההבדלים הם שמעוררים עניין, בהם גלומות האפשרויות, כך אמרה, והיא חיפשה את ההבדלים ולמדה מהם הרבה. אבל הפעם היא התיישבה לבדה ליד שולחן זוגי ואכלה בדממה וקראה בריכוז בספר שלה בזמן ששתתה קפה אחרי האוכל, וכשהכוס התרוקנה לקחה את הספר תחת זרועה וקמה ממקומה. באותה שנייה שגופה התרומם מהכיסא הרגישה פתאום תשושה כל כך עד שחשבה שתכף תיפול ארצה ולא תקום עוד לעולם. היא נאחזה בשולי השולחן, העולם שט ממש כמו האונייה, ולא היה לה מושג כיצד תצליח לחצות את הקפטריה, לעבור על פני דלפק הקבלה ולרדת במדרגות. ובכל זאת, היא הצליחה. היא נשמה נשימות עמוקות ואיטיות ופסעה יציבה כמו צוק איתן בין השולחנות, בצעדים נחושים ירדה במדרגות המובילות לתאים, על פניה אותה הבעה שכבר תיארתי, ורק פעם-פעמיים נאלצה להישען על הקיר במסדרון הארוך לפני שראתה את המספר שלה על הדלת, שלפה את המפתחות מכיס המעיל ונעלה את הדלת מאחוריה ברגע שנכנסה לתא. מיד כשהתיישבה על המיטה מזגה מנה הגונה של "אַפֶּר טֶן" בכוס מברשת השיניים ורוקנה את הכוס בשלוש לגימות מהירות, ובכתה כשכאב לה.

 

"ארור אתה נהר הזמן", מאת פר פטרסון, תרגום: דנה כספי, הוצאת כתר, 214 עמ'.