רואים שקוף • על "חלומות מזכוכית" של דודו בוסי

"קשיים מצטלמים מצוין, הרבה יותר מרגעי אושר דביקים" (עמ' 25). נועם, במאי תל אביב בשנות הארבעים לחייו, מחליט לשוב אל שכונת התקווה בה גדל ולצלם בה סרט תיעודי - יציר כלאיים בין דוקו לריאליטי. הוא מתמקד בשתי דמויות, יוסי וכריס, זוג צעיר, הוא ישראלי ממוצא רוסי, היא מהקווקז, שמנסים לייצר חיים בין מעגלי האלכוהול, הסמים, העוני והאלימות שסביבם. הסרט עוקב אחר היכרותם, דרך הצעת הנישואין ועד התינוקת המשותפת. בוסי משתמש בחומרים המוכרים לו ולנו - הוא שוזר בעלילה דמויות מוכרות ודמויות פיקטיביות זו לצד זו (לדוגמה, רומן קצרצר עם בעלת הננוצ'קה ואזכור לסדרה "מחוברים", בה השתתף בוסי עצמו). נדמה שהעבודה שלנו כקוראים היא פשוטה: לקבל את החומרים הללו לתוך הוריד, לצלול לתוך חוויה משכרת, כואבת, מרגשת במקומות מסוימים, ומופרכת במקומות אחרים, כמעט בלי לשאול שאלות. אנחנו, הקוראים, הופכים לצופים באותו סרט מדובר, בתוספת קומנטרי מטעם הבמאי.

העבודה של בוסי על דמותה של כריס, שגדלה במציאות לא הגיונית עבור חלקנו ועושה בית-ספר לכל מי שמסביבה, מקפיצה את הדופק של הספר. "קצת חששתי ממנה באותו הרגע, ועם זה נפעמתי מהאסרטיביות שלה, מהנחישות, גם אם זה מגיע ממקום אימפולסיבי ולא מחושב. ואולי בגלל הסיבה הזאת הערצתי את הדמות שלה. [...] החייתיות שלה מכשפת, אי אפשר להתעלם מנוכחותה הפראית. [...] היא טורפת את המסך, ואני לא יכול להישאר אדיש לכך בזמן הצפייה בחומרים" (עמ' 57). יכול להיות שהעלילה לא סיפקה את היוצר (בין אם כבמאי או כסופר): "אחרי החתונה צפיתי בחומרים שצילמתי. [...] מצאתי שפרט לסיפור על בני הזוג, שהיו בו רגעים לא רעים בכלל, אין לי הרבה חומר לעלילת משנה" (139). יכול להיות שזה מסביר את חלקו השני של הספר ("באבא בובה האמיתי"), הרוקם פנטסיה אודות אמונה דתית עיוורת ועל האינטרסים שמאחורי המערכת המשומנת של חצרות צדיקים, קמעות וסגולות. פרק משעשע אך מופרך שנדמה כתלוש מהעלילה, מוכלב אליו כטלאי, בולט בחוסר ההתאמה שלו. אם בוסי מנסה לבדוק כמה רחוק ילכו עימו הקוראים שלו, אני יכולה לענות, בשמי לפחות: רחוק, אפילו רחוק מאוד, אבל עד כאן.

עובר מסך

בתקופה האחרונה אנחנו עדים לגמישות ז'אנר הריאליטי. הוא הופך להיות גס כמו תוכנית אירוח איטלקית, והטלוויזיה ממסמסת כל גבול בין בדיון למציאות. ההתערטלות הרגשית בשיאה, אנשים מגישים את עצמם על מסך, חתוכים לחתיכות, צועקים לנו "בואו לטרוף"; במאים מבשלים בעבודת עריכה מדויקת סצנות שאנחנו משוכנעים באותנטיות שלהן, כאשר הן לא בהכרח כאלו, ורגעים אותנטיים לחלוטין מצד שני יכולים להיתפס בעינינו כבדיה. "בשלב הזה אני לא רואה אף אחד מסנטימטר, אני הופך לטוטאלי, רק טובת הסרט בראש שלי, גם אם יבואו על חשבון העובדות או שלומן הנפשי של הדמויות שבחרתי לתעד", (עמ' 139) מספר נועם על אמות המידה המוסריות שלו וחושף את ההתלבטויות שלו בתור יוצר .

קל להקביל את תפקידו של במאי הסרט, לבין דמותו של בוסי כסופר. אולי קל מדי, כאשר הקווים האוטוביוגרפיים הולכים ומתרבים. אבל תפקיד הבמאי הינו כפול. יכול להיות שלא מדובר כאן רק בתצוגת תכלית של עולם הריאליטי, אלא גם בטרוניה שמגיעה ממקום מאוד חשוף, חוויותיו של בוסי בתור מי שהשתתף ב"מחוברים" בעצמו וגילה את המניפולציות שהפעילו עליו בדרך להשבעת מפלצת התהילה הרעבה תמיד, ואת המחיר שהמניפולציות הללו גובות. לפי "חלומות מזכוכית" מחיר החשיפה יכול להיות כבד, מסוכן, ולהוביל את הסובייקט למחוזות השיגעון.

"חלומות מזכוכית" הוא ספר שנקרא בנשימה אחת, לא מעט בזכות השפה המאוד (וזה חתיכת אנדרסטייטמנט) נמוכה שלו, ומצליח גם מבעד למסך האלימות והטראש, לשאול כמה שאלות מעניינות על זוגיות, עריכה וחשיפה, ולהנכיח את השיח אודות הריאליטי גם בתוך עולם הספרות.

"חלומות מזכוכית" >> דודו בוסי >> זמורה ביתן >> 272 עמ'.