חצי אפוי • על הספר "טעמה העצוב של עוגת הלימון"

רוז מגלה ביום הולדתה התשיעי שהיא מסוגלת לטעום אנשים. כאשר רוז טועמת מאכל מעשה ידיו של מישהו, היא יודעת בדיוק אילו תחושות הוא יצק לתוך המזון. בין אם מדובר בטבחית העצובה של חדר האוכל הבית-ספרי, או באופה הקאפקייקס העצבני, רוז מצליחה לאתר בדיוק את הכוחות הרגשיים שנטמעו באוכל. "נגסתי בשוקולד-צ'יפס. לא מיהרתי. [...] לביצים היה טעם לוואי מרוחק ופלסטי. כל הגורמים הללו המו במרחק, ואחר כך האופה, שערבב את החמאה ולש את הבצק, כעס. כעס הדוק, בתוך העוגייה עצמה" (עמוד 71). ספרה הראשון של איימי בנדר המתורגם לעברית מצליח לבלבל: התחלה מבטיחה, המשך מאכזב ורדוד, פינאלה מפתיע.

סינסתזיה להמונים

מזון היה - מאז ומעולם - חומר רגשי שקל מאוד ליצוק לתוכו מטאפורות. כמה יצירות נכתבו עליו, כמה סשנים תרפויטים סבבו סביבו; תחשבו על המטבח הפולני [אם ישנו כזה] ולעומתו, מבחינת המיתוס, הבישול ה"עממי", של הממולאים-מפרום-ופלטה-של-שבת, ו"בוא, ממי, תאכל, יש עוד". תחשבו על בישול של אמא, כמה ייצוגים הוא מקפל. איימי בנדר לוקחת את הרעיון הזה ומפתחת אותו, בעודה מתארת התבגרות של ילדה-נערה אשר כל רצונה הוא לאכול בלי לשאת על עצמה משקל של מישהו אחר. בנדר לוקחת את המושג סינסתזיה (עירוב חושים - תופעה פסיכולוגית וספרותית) ובודקת אותו בחן במהלך העלילה. היא מצליחה לדלג מעל משוכת הדיאגנוזה של "הפרעת אכילה", ומנתבת את הקוראים להבנה שמדובר ברגישות עצומה מצד רוז כלפי העולם. אנחנו נמצאים בעידן של אהדה מתגברת לרגישי היתר (הספר "אדם רגיש מאוד", הוצאת פוקוס, הוא ביטוי יפה למהלך הזה), ובתור אחת כזו - ושוב, בינינו, מי לא? - קשה לי לתת ביקורת נוקבת על הספר. כמה מתסכל לראות באוכל אויב ולא להצליח להיות מוזן על ידו, לא לתת לו לו להזין אותך.

קשה, אבל אני אנסה. אחרי הכל, אני לא עשויה מסוכר. בתחילה, הסיפור עטף אותי בנחמה גדולה - זה מה שספרות שעוסקת בקונדיטוריה עושה לי בדרך כלל. "החדר נמלא ריח חמאה וסוכר וביצים ולימון מתחממים, ובחמש זימזם שעון העצר ואני הוצאתי את העוגה והנחתי אותה על גבי הכיריים. [...] עוגות הן הכי טעימות ברגע שהן יוצאות מהתנור" (עמ' 16). בזכות הנחמה הממכרת הזו, ניתן היה להתחבר לקושי של רוז מול אוכל בתור ישות בפני עצמה. אבל הנחמה התחלפה במהרה בעצב ובהזדהות. הפריעה לי ההזנחה ההורית - עצם העובדה שאף גבה לא מורמת כאשר הילדה, לעזאזל, לא מסוגלת לאכול את האוכל שמכינים לה, שסוגדת למכונות ממתקים כאילו היו מארק רונסון, והקבלה המשתקת בה מתייחסים ליכולת המופלאה הזו.

רוז מוצאת נחמה במזון תעשייתי. "לקחתי חבילת עוגיות סוכר מהמזווה. העוגיות, שאיש לא הכין אותן, ניחנו רק בהדהוד מווסת ומרוחק של קמח וחמאה ושוקולד ובתי חרושת" (עמוד 47). איימי בנדר שוכחת שדברים לא פשוט נופלים עלינו כמו מן מהשמיים. חבל שהיא לא ראתה את הסרטון הזה לפני שהכריזה כי את העוגיות אף אחד לא הכין.

מהימנות חמצמצה

למעט אינסידנט יחיד של התפרקות רגשית (שדרוש על מנת להחזיר קצת מהימנות לסיפור שלפנינו), בו רוז מתמוטטת, חסר מבט או מגע של מבוגר אחראי. הסיטואציה עוסקת במשפחה גרעינית אמריקאית מלוס אנג'לס - זוג הורים וילדיהם, רוז וג'וזף.  הדמויות מזכירות באופן קיצוני אתLittle Miss Sunshine , אבל הן פחות מפותחות וחסרות הומור עצמי. "הדרך הטובה ביותר לתאר זאת היא שאבי היה איש ממוקד למדי, חכם עם גרעין של פשטות, שבסופו של דבר מצא את עצמו חי עם שלושה אנשים מורכבים למדי: אישה שנראתה פצועה מרוב בדידות, בן שמבטו היה מטריד כל כך עד שאנשים נאלצו לדחוף לעברו קופסת דגנים כדי לזכות בהפוגה, ובת שלא יכלה אפילו לאכול ארוחת צהריים רגילה בבית הספר בלי לצאת לטיול של רבע שעה כדי להתאושש" (עמוד 110). משפחה נורמלית למראה ששום דבר לא באמת נורמלי בה. בקיצור, מה חדש.

העניין הוא שהספר מתנהג כמו מקרה קלאסי של סטודנט/ית בתכנית לכתיבה יוצרת שלקח/ה רעיון סיפורי חביב כמה צעדים רחוק מדי. מפתיע (ודי מאכזב) שהמחברת שלו, איימי בנדר, היא פרופסור לספרות המלמדת סוריאליזם בחוג לכתיבה של אוניברסיטת UCLA. לימודי סוריאליזם - אני נושכת את הלשון לא לצחוק. קאם און - כמה אמריקאי אפשר להיות? התוצאה הינה סיפור המנסה בכוח להיות מוזר. הסופרת משתמשת בתמה רעיונית חביבה (ולא יותר)- ילדה שמגלה בעצמה כוח על טבעי - ותופרת סביבו סיפור: קצת ארוך והרבה לא אמין. איך זה שאף פסיכולוג בר סמכא לא פגש את הילדה המסכנה הזו? איך יכול להיות שאביה מגלה על היכולת הזו חמש שנים מאוחר מדי? איך עוד לא ניסו להפוך אותה למוצג תקשורתי? קרן אור: בעידן בו כל ילדה שניה רוצה להיות מינימום ליידי גאגא, דווקא רוז המתגוררת בשכנות לצמרת התעשייה ההוליוודית, רחוקה מיצר חשיפה כלשהו. היא לא "ממנפת" את היכולת הזו לצרכי פרסום או כסף, והרי שהעלילה בקלות יכלה ללכת לשם. לצערי, היא גם לא מצטרפת לאקדמיה למוטנטים של פרופסור X, והעלילה מתיישרת לאיטה עם ההבנה שלא כל סיפור נועד לגדולות, וגם אם הוא מערבב שניים שלושה אלמנטים מאגיים, הוא בהחלט לא מייצר תת-ז'אנר אלא ניסיון שנחמד יהיה לפתח בעתיד.

"טעמה העצוב של עוגת הלימון", איימי בנדר. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. אחוזת בית, 294 עמ'.