מפחדת מוירג'יניה וולף

עם ציון שבעים שנה למותה של וירג'יניה וולף (1882- 1941), שחל היום (שני 28.3) רואים אור בתרגום לעברית שני ספרים פרי עטה. "בין המערכות", הרומן האחרון שלה, שפורסם לאחר התאבדותה במרץ 1941 (פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות וספרי חמד). הספר השני, אודותיו אני רוצה לפרט כאן, הינו "חירות של רגע" (הוצאת כתר), המביא פרקי יומן שנכתבו על ידה בשנים 1915 עד ימיה האחרונים.

"היומן הזה עלול למות, לא בגלל לונדון אלא בגלל בית ההוצאה" (שבת, 13 בדצמבר, 1924).

התכוונתי להגיע עם קיתונות של ביקורת אל הספר הזה, מהסוג היותר לוחמני. אולי אתחיל בלשחרר מעט קיטור ורק אחר כך להירגע. ובאמת, ספר של 704 עמודים באמת יכול לעורר אנטגוניזם, בייחוד - וסליחה - אצל בני הדור שלא חונכו לקריאת אפוסים (תודה לד"ר סמדר שיפמן על ההערה מאירת העיניים). יכול להיות שבדור הדוט.נט 3.0 פשוט הפכנו לחסרי סבלנות? יכול להיות שלא בכדי הספר הקצר יותר מבין השניים ("בין המערכות", 174 עמ', רווח של שורה וחצי, ועמודים עבים מדי באופן לא אקולוגי ומכעיס גם כן - נו, נו, נו, ידיעות!) נראה יותר אטרקטיבי. אני לא מתכוונת לעיצוב העטיפה, כי כאן טליה בר, מעצבת "חירות של רגע" עושה עבודה נפלאה. אני מתכוונת לעובי. כמו שאנחנו בוחרים בן זוג על פי מאפיינים שחלקם אבולוציוניים וחלקם תרבותיים, אנחנו גם בוחרים ספר על פי משיכה. אלו היו שלוש שורות על השפעת הרזון התרבותי שלנו על עוד חלקה טובה, שחבל שלא נשארה חפה ממניעים פרו-אנורקטיים. ובלי קשר, בטח לא קל לזקק כיף טהור מהספר הזה מבין אלפי ההיום-אכלתי-צהריים-עם-ההֶסטוֹנים-ובערב-אני-מוזמנת-לתה-אצל-הפוֹרסטֶרים, כל זה יושב כל כך לא נכון עם העברית, אבל מה לעשות, אי אפשר לתרגם את הגַרסינגטוֹנים למשפחת לוי.

"היה לי עניין רב כל כך ועמוק מאין כמוהו לכתוב כאן - דיאלוג של הנשמה עם הנשמה - והנחתי לזה לחמוק - מדוע? בגלל האכלת דגי הזהב, צפיה בבריכה החדשה, משחק כדורת. עכשיו לא נותר דבר. שכחתי מה זה היה. אושר. היום המושלם שהיה אתמול. וכך הלאה." (שלישי, 26 בספטמבר, 1933)

אז חזרנו לחירות של רגע. מדובר בעריכה על גבי עריכה, למוצר שמלכתחילה אינו גולמי ביותר, מכיוון שהוא נכתב על ידי סופרת ומבקרת עם מודעות אטומית לכתיבה. ברובד הראשון, אם לדבר במונחים גיאולוגיים, שוכנים שלושים כרכים של יומן אשר כתבה וולף. ב-1954 בן זוגה (אתם באמת חושבים שאכתוב "בעלה" בביקורת אודות טקסט של וולף?) פירסם קטעים נבחרים בשם "יומנה של סופרת"', וזהו הרובד השני. לאחר מותו, כאשר זכויות היוצרים עברו בירושה לאחייניה של וולף, פורסמו שתי סדרות של אותם טקסטים: "מכתבים" ו"יומנים", האחרון בעריכת אן אוליביה בל. כעת, במהלך חכם וריאלי, "בית ההוצאה שהחל את דרכו כמכבש דפוס ידני של בית וולף בריצ'מונד לפני כמעט שלושת רבעי-מאה" (מתוך הערת המערכת), מוציא כרך מקוצר של אותם מכתבים וכרך מקוצר נוסף, הוא "חירות של רגע" בעריכתה המחודשת של בל. אני ספרתי ארבעה גלגולים, ארבע שכבות צבע. יש כאן היסטוריה מקוצרת ומתוארכת. הרבה אחריות יש כאן - מצד אחד, בראש ובראשונה, כלפי וולף והמורשת הרוחנית שלה, ובמקביל, כלפי הקורא. וכך כותבת בל בפתיחת הכרך: "מטבע הדברים, מערך הכרכים העצום ורב הזה עשוי לרפות את ידיו של הקורא הממוצע, שאולי אין לו זמן, לא כסף ולא רצון לבזבזם על מפעל אדירים שכזה". ולכן אני כבר לא כועסת. אני מבינה שעשו בשבילי עבודה שהיא מאוד, מאוד לא פשוטה, וכל זה בניסיון להביא אל הקורא את וולף - על ההתלבטויות, הקשיים, ההנאות, וכן, גם על המארג החברתי ממנו היא מהווה חלק.

אבל הדבר העיקרי, המאיים, המרתיע ממש, אשר מייד הפעיל אצלי את האמיגדלה והעצים את תחושת הפחד לרמת לא מווסתת בעליל, היה הקישור שנוצר בין וולף לבין סילביה פלאת', אשר ציטוט שלה האחרונה נהנית מיומניה של וולף, מעטר את הכריכה האחורית של הספר. באופן אוטומטי נזרקתי אל "פעמון הזכוכית" לפלאת' ונבהלתי. אני לא אעמוד בעוד תיאורים מורבידיים והתלבטויות לגבי כן או לא להתאבד ולהשאיר את הילדים עם בקבוקי חלב ועוגיות כאקט אחרון של אימהות.

אבל "חירות של רגע" לא כזה. כמו שוולף דיברה כתיבה, נשמה כתיבה, כך יומניה מחויבים לכך. ולכן זה שווה. לא קל, לא פשוט אמנם, אבל מתעלה על גבולות הז'אנר המגביל לכשעצמו. על הדפים האחרונים דילגתי. אני לא חייבת להיכנס לדיכאון בכוח, נכון?

חירות של רגע: פרקי יומן >> וירג'יניה וולף >> מקוצר וערוך על ידי אן אוליביה בל >> מאנגלית: אלינוער ברגר >> כתר.

לפרויקט הטייק-אוף של ענבר ליבנת