מוסקבה אהובתי • מה חשבנו על הספר "טיפות שלג"?

אני ראיתי דברים. הסתובבתי בערים, ספגתי מהן רעלים. נתתי להן לשחק בי, להיכנס לי לקרביים. ברלין, לונדון, אמסטרדם, אוסלו. שום דבר לא מכין אותך למוסקבה. לא גברים גדולים בחליפות עסקים בגואה ולא נסיעות מטרידות במוניות בוורשה. מוסקבה. אי אפשר לעדן אותה, היא תביט בך ותפשיט אותך מיד משקרים.

כתיבה סקסית וקרה כקרח

א.ד. מילר ברומן ביכורים מבריק, שעשה שמות ברשימות רבי המכר באנגליה, הגיע לכאן והשאיר (אותי לפחות) עם צמרמורת מענגת. אני אפתור לכם את הדילמה. "טיפות שלג" הוא הדבר הכי סקסי שתשימו עליו את הידיים שלכם בזמן הקרוב.

"החלפנו חיוכים. בחמימות המהבילה שאופפת את המטרו כל המשקפיים שלי התכסו אדים. ביקום מקביל, בחיים אחרים, זה סוף הסיפור. [...] אולי מצאתי עבודה אחרת ונשארתי, ומעולם לא חזרתי הביתה ופגשתי אותך" (עמ' 16). המספר, עורך דין בריטי כבן 40, פונה אל נמענת - ככל הנראה אהובתו הנוכחית, כל כך רחוקה מימי מוסקבה המטרידים והלא-עליזים - ומתאר לה בפרטי פרטים את ימיו בעיר הקרה, כיצד הכיר את מאשה, אישה מסתורית חסרת גיל וביוגרפיה ממשית, וכיצד התאהב בה. אתה קורא את הספר ומתחנן לעצמך או ליושב במרומים שהנמענת היא בעצם מאשה, אותה רוסיה ארוכת רגליים בעלת "הרי"ש הרעבתנית שנשמעת כאילו יצאה ממלחמה", מקווה שהם עדיין יחד, שהם מעולם לא נפרדו. אתה יודע, מן רומנטיקניות מיושנת כזו, כזו שבטוחה שההורים לא יתגרשו לעולם.

הקריאה ב"טיפות שלג" הינה קרה כקרח. לדמיין את הסיפור בנאראטוריה של גבר מחוספס, עייף, מאופק ומחושב, קול שקט ומתון שלא ראה את ההתפוצצות מעבר לפינה. אווירה של ענפים מנצנצים בשלג, של דיבור מתוך קיפאון. זוהי כתיבה מתוך שתיקה, באנגלית-רוסית (שהתרגום מעביר יפה) שבה רב הנסתר על הנגלה - בדיוק כמו ההגדרה למונח "טיפות שלג" הנמסרת בפתיחת הספר: "סלנג מוסקבאי. גופה שנותרה קבורה או מוחבאת בשלגי החורף ומבצבצת רק עם הפשרתם". כתיבה אפופת אלימות וריח של דם טרי.

"אין אסור, יש רק יקר" (מתוך עמ' 174, במשפט כל כך חזק שצריך להפוך לכותרת)

מוסקבה: חיים כפולים, שוחד, שחיתות, מין, כסף. "הכסף ידע שמישהו בקרמלין עלול להחליט לקחת אותו בחזרה בכל רגע. הוא לא הסתלבט על כוס קפה או הסתובב עם עגלות ילדים תלת-גלגליות חדישות בהייד פארק כמו הכסף הלונדוני. הכסף המוסקבאי היגר לאיי קיימן, לווילות בריביירה הצרפתית או לכל מקום אחר שהציע לו בית חם בלי לשאול שאלות" (עמ' 51).

ספר שיודע לתאר את הניכור עוכר השלווה של מוסקבה בימינו אנו. "למעשה היינו זרים זה לזה, אולי תמיד היינו זרים" (עמוד 50). תיאור אורבני חד צדדי? אולי, אבל עושה את העבודה, נותן תצוגת תכלית מתסכלת ומטלטלת. בין לבין גם מסתתר החלום הקולוניאליסטי מפוקהונטס, על "לקחת" את מאשה איתו הביתה ללונדון - לחיים בטוחים יותר, כביכול. פנטזיה על כיבוש וקריעה. מה שיפה הוא, שא.ד. מילר מודע, ועוטף גם את התשוקה הקולוניאליסטית הזו בחצי צער, רבע התנצלות ורבע גיחוך. "שנינו צחקנו. מתישהו לומדים לצחוק שם" (עמ' 129).

ובתוך כל זה - אהבה. "מצאתי נמשים כהים תואמים, אחד באמצע כל לחי לבנה כירח של אחוריה. והבחנתי בקמטים הזעירים שהתחילו לבצבץ בזוויות עיניה. אני זוכר איך הקמטים האלה רק הגבירו את התשוקה שלי כלפיה, כי הם הפכו אותה למשהו אמיתי, משהו פיזי שיכול למות, אך לא רק למות" (עמ' 61).

אם תרצו [-אומרים לנו בביקורות ספרים עם שפה שונה משלי, ואני בהחלט רוצה], יש כאן את "הכל מואר" שמקבל עליך קריז, רק בלי מתיקות ובלי נוסטלגיה. ועד כמה שאני (או שהייתי?) חסידה של השתיים האלה, אני נוחתת לתוך ערימת השטרות המטונפים והלא-מסומנים בנפילה חופשית.

טיפות שלג >> א. ד. מילר >> מאנגלית: אסף כהן >> 234 עמ' >> פן הוצאה לאור, ידיעות אחרונות וספרי חמד.

לעוד שני ספרים שהורסים את הבריאות ומדברים על מוסקבה:

>> מוסקבה המאושרת

>> מנקודת מבטו של העשב

לפרויקט הטייקאופים של ענבר ליבנת