בלי למכור את הפרארי • על הספר "פרויקט האושר"

גרטשן רובין היא סופרת (שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל עדיין חיברה ארבעה רבי מכר בארה"ב), שהחליטה להקדיש שנה מחייה בנסיון להיות מאושרת יותר. וכל זה בלי לנסוע להודו, להתאהב באיטלקי בן מחצית מגילה, ללמוד שפה חדשה או לעזוב את העבודה הקבועה שלה. כבר על זה - שאפו. כל הזמן מוכרים לנו שאנחנו אמורים למכור את הפרארי על מנת להרגיש יותר טוב (רובין שארמה). רובין לא רק שלא עושָה את זה, אלא אפילו לא מתביישת לדבר על כך שלכסף יש חלק באושרנו. למשל, במטרה ששמה "לקנות לעצמי מותרות צנועים", היא כותבת: אחד מהמותרות הצנועים החביבים עלי הוא משהו שלא ימצא חן בעיני מרבית האנשים [...]: הזמנתי את כל 15 הספרים בסדרת ספרי עוץ מאת ל' פרנק באום. [...] מכיוון שיש לי חיבה אמיתית לספרות ילדים, ידעתי שהספרים הלה יעניקו לי אושר בכל פעם שאביט בהם" (עמ' 213-214). פרויקטורית של אושר עם חיבה לספרות ילדים? עכשיו היא קנתה אותי.

לא פרוזה גדולה, באט סטיל

אנד טו מייק א לונג סטורי שורט, רובין מנסחת לעצמה טבלת מטרות, כאשר בכל חודש היא מוסיפה לעצמה מטרה נוספת על הקודמות. כל פרק מקבל שם של "משימה" (ינואר: חיוניות -  להמריץ את עצמי. אפריל: הורות - להיות קלילה יותר, וכו'). אחרי שפרימו לוי ב"הטבלה המחזורית" הנפלא, גילה לי את סוד ה"בואו-נחלק-את-הפרקים-או-הסיפורים-לפי-יסודות-כימיים", אני שבויה של המהלך הזה.

בשביל לקרוא את פרויקט האושר צריך לא לצפות לפרוזה גדולה, כי אין פה, אבל לבוא בראש קליל (ועדיף באפריל). הוא מורח מדי פעם חיוך על השפתיים ומשרה אווירה נעימה ולא מחייבת. זהו סוג של ספר הדרכה (שאצלי מזוהה בדרך כלל עם הוצאת מטר, ובקטע חיובי), אבל הוא לא רק. הוא משלב פסיכולוגיה של אושר (ידעתם שיש תחום כזה?), מחקרים וסיפורים אישיים, אבל בלי להתיש יותר מדי (מודה שדילגתי קצת כי כבר למדתי את החומר הזה בשנה ב'). כשאליזבת גילברט ניסתה לעשות את זה (פעם אחת ב"לאכול להתפלל לאהוב" ופעם שניה ב"להתחתן") - ירדתי עליה קשות. אז מה ההבדל הגדול?

הספר האינטרנטי הראשון

רובין עושה כאן מהלך מרתק. היא משלבת את המדיה האינטרנטית בכתיבה, ויוצרת בריד חדש. בלי לשים לב (ואולי זה היה מהלך מתוכנן היטב?) היא חושפת אותנו ליחסי הגומלין עם הקהל בדרך ליצירת הספר, ומשתפת בקשיים של ניהול הפרויקט עצמו ובתגובות המעודדות ואלו הממש לא, שהיא זוכה לקבל בדרך. כשהיא מצטטת מתוך תגובות בבלוג שלה, אשר הקדים וליווה את יצירת הספר, היא בעצם מראה לנו שהיא יכולה לא לדבר רק על עצמה, ולתת תמונה גדולה יותר, של מהלך חברתי ביחס לאושר. "שאלתי את קוראי הבלוג שלי אם הרגישו אי פעם אושר כשוויתרו לחלוטין על סעיף הוצאות אחד, ורבים כתבו לי על הויתורים שלהם: "קניית מאפה בשדה התעופה - כל כך יקר ולא בריא", "להחזיק מכונית", "כרטיסי לוטו", "כתבי עת מודפסים - עכשיו אני קורא עיתונים  ומגזינים רק ברשת", ו"שדרוג של הטלפון הנייד לגרסה החדישה ביותר". גרטשן רובין מזכירה לנו עד כמה אנחנו (מי אלה אנחנו? קהילייה מדומיינת?) דומים זה לזה בסופו של דבר; עד כמה אנחנו רוצים אהבה, קשר, כמה אנחנו רוצים שיזדקקו לנו וכמה נעים זה פשוט לשמוע "תודה" בסוף היום. כמה אנחנו לא צדיקים, ובכלל אין שום סיבה שנהיה. בד בבד, היא נותנת לכל אחד את המקום לחפש ולמצוא את הדרך שלו ל"אושר".

האם תצאו מאושרים יותר בסוף הקריאה? אולי. לא בטוחה שזה משנה. גם לא בטוחה שצריך באמת לקרוא את הספר כמדריך. מאחוריו מסתתר סיפור חברתי אישי ואפילו קייס-סטאדי של שילוב ספרות כתובה יחד עם בלוג. כאשר היא מסיימת ב"נפגשתי בסוף עם מבקר הספרות דיוויד גרינברג, במסיבת קוקטייל, והיתה לנו שיחה נעימה מאוד. [...] מכרתי את ההצעה לזכויות הפרסום של הספר על פרויקט האושר שלי, ואני חיה באושר על עצם היום הזה", אני שמחה לגלות שזה בעצם, בין השאר וככלות הכל, ספר על כתיבה.

פרויקט האושר (או: מדוע ביליתי שנה שלמה בניסיונות לשיר בכל בוקר, לנקות את הארונות, לריב נכון, לקרוא את כתבי אריסטו ובאופן כללי ליהנות יותר מהחיים) >> גרטשן רובין. מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה. 360 עמ', כתר.

לערוץ היוטיוב של ענבר ליבנת - פרויקט טייק אוף