זונדרקומנדו • על "חי צומח דומם" של משה זונדר

את משה זונדר אתם כנראה מכירים בתור מחבר "סיירת מטכ"ל" (זוכה פרס יצחק שדה לספרות צבאית). כתיבה תיעודית, צבאית. אתם מכירים אותו גם בתור תסריטאי "האח של דריקס", "זהר", "צומת וולקן" וסרטים נוספים. קריירה עיתונאית מפוארת ותמיד עם קריצה לספרות. כעת, עשור לאחר "סיירת מטכ"ל", משה זונדר מגיע עם ספר ביכורים, מאה שמונים מעלות מהאחרון.

כבר משלב עטיפת הספר, רוח שנות השבעימית עוטפת אותנו. עטיפה צהובה דהויה מעט, סמלים מרכיבים את כותרת הספר. משהו בספר הזה פשוט לא מכאן. צדקתי וטעיתי בו זמנית. מצד אחד - המספר הוא עיתונאי, ישראלי לשעבר המתגורר בנורווגיה, המתבשר אודות מות אימו שעמה לא היה בקשר שנים. ככל שמתקדמת העלילה - או בעצם חוזרת אחורה לילדות המספר, השאלה הגדולה הופכת להיות - מה עבר ביניהם, איזו תהום עמוקה נפערה ולמה, שיכולה להפריד בין אם לבנה?

הריאליזם של זונדר מדהים. "כשאבא היה בחיים התכנס בביתנו בכל יום רביעי בערב הרכב קבוע של ארבעה זוגות למשחק. אברם וטינקה, הורי; דודה ז'ניה ודוד גדליה; דודה אנוצ'קה ודוד יאנק; ודודה חסיה, בגזרתה המלאה ואישיותה הלבבית, ודוד סאשקה, שעבד במוסך המרכזי של פולקסוואגן ובוויכוחים על הסכמי השילומים האשימו אותו שהוא "פסקודניאק, גם בוכה, גם לוקח כסף וגם הראש כל היום בתוך המכונית של היטלר"" (עמ' 30). ככה זונדר כותב: בתיאורים חיים, שמחים, מצחיקים, חדים, וגם כאלה שמביטים לאנושיות בעיניים פקוחות.

סלקציה בכניסה

מוקי, הגיבור, שאיבד את אביו "הלא ממוספר" והאהוב, מגלה מהר מאוד שדוד יאנק, הגס, האיום, ואולי גם האגדי, זה שהיה בזונדרקומנדו, וזה שכולם יודעים למי לפנות כאשר צריך לסדר משהו ועכשיו, נכנס בטבעיות למיטתה של האם. האם - הפך מוחלט מהבהמיות הכריזמטית והמפחידה, נתפסת בעיני הילד בתור היופי בהתגלמותו. ארוטיקה עדינה מתוארת בחיבור בין מוקי לאימו, המיטיבה לשרטט את היחסים המורכבים בין ילד לאם. מה שנדמה לנו כטבעי עובר דה-נטורליזציה.

זונדר עוסק בשאלת הדור השני - לאילו תהומות יגיע מי שלא ספג את השואה על בשרו, אבל צריך לחיות יום-יום עם התחושה ש"לא היית מחזיק שמה מעמד דקה. דקה לא היית מחזיק מעמד!" (עמ' 111). זונדר מתאר את החיבור הבלתי אפשרי - שהופך לאפשרי - בין הזוועות של "אז" לבין פילוס הדרך ב"עכשיו". למוקי, בעל חזות הילד הטוב, שתמיד עוזר לשכנות עם השקיות, ותמיד מנומס כל כך, יש הרגל להשתין במעלית בין הקומות. ההתבגרות של מוקי בלתי מתפשרת. אין הנחות. מוקי משלם את המחיר - הטירוף מחלחל בו כמו מי תהום. בסוף הם ימצאו את הדרך החוצה.

ספר מטלטל, כאילו מראה עד כמה "אצלנו" הכל מסובך. רווי ביצרים, בזעם, באלימות מתפרצת, באהבה ליופי. כל כך מטלטל, שצריך לחזור ולקרוא קטעים מסוימים שוב, על מנת להתחיל להבין את הכוח האצור בהם. "לא אחת תהיתי מה הייתי אני עושה אילו הציעו לי לבחור בין השתייכות לזונדרקומנדו ובין מוות בתאי הגזים. אני מניח שהייתי בוחר לשרת את השטן. אני לא יאנוש קורצ'אק. (...) אבל אם להיות מציאותי, סביר להניח שאת הסלקציה הראשונה הייתי עובר בהצלחה בזכות מבנה גופי, אבל עד מהרה הייתה מכניעה אותי האסתמה ולא הייתי שורד בשום עבודה. האס-אס לא סיפק משאפי ונטולין לאסירים. בטח הייתי נהפך למוזלמן עלוב ונשלח לתאי הגזים, או פשוט גווע ברעב או מרוב חולשה, או מתמוטט ממכת אגרוף של שומר נאצי שהתערב עם שומר אחר שיוכל להרוג אדם במכה אחת, ואולי פשוט חוטף כדור אקדח גואל בעורף" (עמ' 14-15). חשוב, מזעזע, סיפור התבגרות. אחד משלנו. ישר לרשימה של הגדולים.

חי צומח דומם / משה זונדר. כתר, 152 עמודים.