סיפור על אהבה בחושך • על החדש של גארי שטיינגרט

כשאתה קורא לספר שלך בשם כמו "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד", כלומר, מוותר לחלוטין על רעיון האלגוריה ופשוט אומר, הנה, זה מה שזה, קחו - מוטב שתקיים. אבל שיעורים כאלה לא מעניינים את גארי שטיינגרט. למה שיעניינו? את השבחים שלו הוא כבר קיבל: הוא היה ברשימת ה-"עשרים סופרים מתחת לגיל ארבעים" היוקרתית של הניו יורקר, עפו עליו בטיים ובניו יורק טיימס ועוד בריל טיים.

ההצלחה שלו מובנת, לפחות באופן חלקי. שטיינגרט, יהודי אמריקני יליד בריה"מ, מצליח למזג כתיבת פרוזה עכשווית, מיינסטרימית מאוד, עם מסורת הסאטירה הסובייטית, שאינה מוכרת בהרחבה במערב. ספרו הקודם, למשל, "אבסורדיסטאן", יכול להיקרא כמסע פיקארסקי סוחף, מעין "הכל מואר" מינוס היומרות והרפרנסים לשואה ורק החלקים שבו מדבר הרוסי המצחיק ההוא עם המבטא המצחיק שלו, ועוד כפול... העתקה בוטה של הקומדיה הדיסטופית המופרעת והדפוקה באמת "מוסקבה 2042" של ולדימיר ווינוביץ' ("הרפתקאות החייל איבן צ'ונקין") - אמנם במקרה של "אבסורדיסטאן", מינוס המדע הבדיוני, אבל לא נורא, הוא שמר את החלק הזה ל"סיפור אהבה".

מה שלא עובד

מה באמת מתקיים כאן מבין המרכיבים שמבטיח שם הספר? כן, יש כאן סיפור: לני אברמוב, כלומר יהודי-אמריקני-ממוצא-רוסי, מתאהב ביוניס פארק הצעירה והרותחת. במקום להחליף נוזלים הם מחליפים בעיקר נוירוזות - אברמוב נוירוטי כי הוא מפחד למות, מרגיש מיושן ומנותק מהעולם (הוא מתואר פחות או יותר בתור האדם האחרון עלי האדמות שעדיין קורא ספרים. מהלך ספרותי עדין בערך כמו קרנף עם פטיש), דחוי מדי, וכו'. פארק, לעומת זאת, נוירוטית לא פחות, אבל דווקא בגלל החשיפה המוגזמת שלה לתקשורת, לאינטרנט, לאובססיה לדירוג עצמי, וכו'. פארק אפילו מחזירה לו אהבה, או לפחות את הגרסה המרוחקת והמקוונת שלה לאהבה. זה לא כל כך עצוב, זה לא ממש מצחיק, אבל זה ממש במיוחד, הכל פה במיוחד. כל טריק ספרותי שנכתב בארה"ב החל מקופלנד ואילך, במסורת הפוסטמודרנית-אירונית-חצי-נוסטלגית-ביקורתית נשלף, מוכן לשימוש.

האם פרק אחד תמיד מובא מנקודת מבטו של אברמוב והפרק הבא מנקודת מבטה של יוניס וחוזר חלילה? כמובן. האם הפרקים האלה מודפסים בפונטים שונים? יאפ. האם הכתיבה של אברמוב היא ביומנים, שבסוף אפילו יצאו בתור ספר, ושל יוניס - באימיילים? נכון. האם כל הטריקים האלה לא מצליחים לכסות את העובדה ש"סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" הוא ספר מגושם, צפוי, חסר תחכום ובכל זאת מתחכם בכל עמוד, בכל משפט? ובכן, מסתבר שלא. מסתבר שההסוואה עבדה, כי במקום ללכת לשכתוב מאסיבי או לגניזה, הספר יצא, נמכר, מצליח.

לא מגיעים למיליון קוראים בלי לעשות כמה אויבים

את הרומן בין הגבר המבוגר והעמוק לבין הצעירונת השטחית והמינית ראינו כבר כל כך הרבה פעמים. לפני שנתיים זה התגלגל, למשל, לסרט מצוין של וודי אלן - "מה שעובד", שהיה מצחיק דווקא בגלל המודעות העצמית שלו לעלילה הקלישאתית, מה שאפשר לאלן לחזור ולעשות סרט קליל עם קצב גבוה של בדיחות. שטיינגארט טועה איפה שאלן צדק. הספר הזה נכתב לא רק כסיפור אהבה, אלא גם כסיפור פוליטי וגם כסיפור חברתי, והוא מתיימר להיות הרבה דברים שהוא בטח לא יוכל להם כשאפילו "סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד" הוא לא מצליח להיות. ואכן, העלילה הפוליטית-דיסטופית (ארה"ב בחובות לאומיים, ומפסידה במלחמה, והמטבע השולט הוא יין יפני כאילו וויליאם גיבסון לא השתמש בהזרה הזאת כבר ב"ניורומנסר", שיצא לפני 27 שנים) לא ברורה, משעממת והייתה יכולה להיות מוחלפת בכל דבר אחר. כלומר, כן, מדי פעם היא משפיעה על העלילה, אבל אין לה שום ערך עצמאי.

 על הסאטירה החברתית שבתוך "סיפור אהבה" רצוי להרחיב מעט. העניין המרכזי כאן הוא ברשת חברתית בשם GlobalTeens, תמהיל מוזר של פייסבוק עם האתר הנשכח HotOrNot. כולם שם מדורגים במגוון סקאלות, המעניינת שבהן היא "Fuckability" (התרגום "ערך זיונים" סביר, אבל לא מעביר את הפואנטה. עם זאת, אני לא יודע אם אפשר היה להמציא משהו יותר טוב). כולם מכורים אליה, בעיקר יוניס וחוץ מלני, כמובן. כי הוא עסוק בלקרוא ספרים וכו' (שטיינגארט, אגב, מנהל באופן פעיל למדי את דף המעריצים שלו בפייסבוק). הדבר הכי מצחיק הוא לראות איך שטיינגארט מנסה במשך ספר שלם להטעין תותח של סאטירה ואז יורה את הפגז שלו לכיוון הלא נכון בכלל. מניפסט הלודיזם כאן הוא בעיקר על חשש לחוסר היכולת לצרוך תרבות "ישנה", קלאסית, מרוב שחיקה שנגרמת מאובר-חשיפה לא ליחיד של התרבות אלא לרבים של החברה, של הרשתות החברתיות.

זה היה יכול להיות מעניין, אבל למרבה הצער רוב הסופרים עדיין לחלוטין לא יודעים איך לכתוב על האינטרנט. גם שטיינגארט אינו מבין עדיין את רוח הדברים בתחום כיום וככל הנראה גם בעתיד הקרוב: החברות הגדולות והחזקות הולכות למקום שהוא כמה שיותר פמילי-פרנדלי, כמה שיותר שמרני באופיו, רק לא להכעיס אף אחד ולהרוויח כמה שיותר. על הרקע הזה, "Fuckability" נראה מוזר כסאטירה, בטח כשהוא היה יכול להיות מוצלח ואותנטי בהרבה מה"לייק" המתחנף והעקר.