התוהו המזדחל • מבט על הספרות של קורמאק מקארתי

קורמאק מקארתי כותב לאט. הוא בסביבה קרוב ל-50 שנה, מאז 1965, ובמהלכן כתב רק עשרה רומנים, אף אחד מהם אינו ארוך בצורה יוצאת דופן. זה בסדר: הקורפוס הצנוע הזה הספיק לו כדי שהרולד בלום, מחוקרי הספרות הגדולים בעולם רואה בו את אחד מארבעת הסופרים הגדולים החיים בארה"ב כיום - לצד דון דלילו, תומאס פינצ'ון ופיליפ רות'. אבל להבדיל מדלילו ופינצ'ון השייכים לזרם ה"ריאליזם ההיסטרי", פרוזה פוסטמודרנית עירונית (במיוחד במקרה של דלילו) זריזה ועמוסת פרטים, ולהבדיל מרות' הפעלתן, שמתמקד בעיקר בדיוקנאות נוירוטיים, קומיים-מרירים, של יהדות הפרברים של אמריקה, מקארתי הוא תלמיד נאמן של אסכולת ספרות הסאות'רן, כלומר, זו ששורשיה בדרום ארה"ב. הצל של הצד הלא נכון של מלחמת האזרחים, גברים קשוחים שמדברים לאט, וויליאם פוקנר, פלאנרי או'קונור.

עד לרומן המאוחר והשונה שלו, "לא ארץ לזקנים" (זו שאת הגרסה הקולנועית שלנו אנחנו מכירים כ"ארץ קשוחה"), מקארתי מיקם תמיד את ההתרחשויות שלו ב-Old West, במערב הישן, או לפחות בתרחישים שנושאים את האווירה שלו. גם "לא ארץ לזקנים" מפלרטט עם ז'אנר המערבון, אך גם נוגע באחרים. הוא קצת רומן פשע, קצת רומן מסע, קליל הרבה יותר מהספרים האחרים של מקארתי. לא פלא, אם כך, שרק "לא ארץ לזקנים" ושני רומנים נוספים שלו מצאו את דרכם לעברית. הראשון היה, משום מה, דווקא "כל הסוסים היפים", שהוא בכלל חלק ראשון מ"טרילוגיית הגבול", ששני חלקיה הבאים נותרים עלומים לקורא בעברית. השני היה "הדרך", שמקארתי כתב ב-2006: גם הוא נבדל מהאחרים, מסיבות אחרות, שאליהן נגיע, והוא היה הצלחה ענקית ומפתיעה.

במערב אין כל חדש

ב-1985 - עשרים שנה לאחר שפרסם את הרומן הראשון שלו, "The Orchard Keeper" - קורמאק מקארתי הפסיק להיות סופר טוב. הוא הפך לסופר גדול וחשוב: "Blood Meridian, or the Evening Redness in the West" הפגיש את הזיקה שלו לז'אנר האימה הגותית - בולט בעיקר ברומן המוקדם שלו "Child of God", שניק קייב כנראה קרא כמה פעמים לפני שכתב את "ותרא האתון את המלאך שלו" - עם עולם המערבון, אותו הוא לא היה עתיד לעזוב במשך עשרים שנים נוספות, עם פרסום "לא ארץ לזקנים" ב-2005.

"Blood Meridian" הוא המסע העגום והקשה של דמות בשם "הילד" באזור גבול ארה"ב-מקסיקו, שם תתרחש גם "טרילוגיית הגבול". "הילד" חסר השם מבלה חלק ניכר מהרומן כחבר בכנופיית ציידי ראשים, רוב הזמן פשוט לא מספיק חכם בשביל לשים לב שהוא מבצע מעשים איומים למדי. אך יש עוד הסחת דעת מהרוע של "הילד": מנהיג הכנופיה, דמות עצומה ומטילת אימה, הלבקן הפסיכופט "השופט הולדן". הולדן המהורהר והמשכיל רצחני ומפלצתי בהרבה מהילד או מכל דמות אחרת בספר, זה נכון. הוא ככל הנראה פדופיל, הוא רוצח סוציופת - אבל ראיית עולם ניהיליסטית היא עמוד השדרה של ההתנהלות שלו - בעוד שרוב העולם סביבו הוא אכזרי פשוט מתוך בורות. בקריאה הראשונה חוסר האנושיות (למעשה, מקארתי רומז בעדינות בפרקים האחרונים שיש משהו על טבעי בדמותו) של הולדן ממגנט; קריאה שניה מגלה כי הוא בסך הכל גרסה מוקצנת יותר של הסובבים אותו, והם מפלצות קטנות יותר, אבל בכל זאת מפלצות.

הרוע המוחלט הוא אולי התמה הקבועה של מקארתי. במובנים מסוימים, הולדן הוא גם גלגול של האנטי-גיבור של "Child of God", בלארד, גם הוא סוטה מין אלים ומבודד. לבלארד חסרה האינטליגנציה של הולדן, הוא כועס ופגוע - שתי תכונות שרחוקות לחלוטין מהולדן הקפוא. למעשה, ברומנים של מקארתי אפשר לעקוב אחר תהליך של דהומניזציה שנעשית לרוע עצמו: אם בלארד הוא חיה זועמת בכלוב שהוא החברה, והולדן הוא אדם-לשעבר, שהפך את עצמו למכונת הרג וקצת כמו רסקולניקוב, הופך את חייו לניסוי באלימות חסרת הגיון - אז התחנה הבאה מאיימת אפילו יותר.

פחות מאנושי

ב"לא ארץ לזקנים" האדמה רדופה בידי רוע מסוג אחר. חסר רחמים בדיוק כמו השופט הולדן, המתנקש אנטון שיגור רודף, חסר מנוחה, את לואלן מוס, גיבור הספר, שלא השכיל להבין שהאנשים שאפשר לגנוב מהם שני מיליון דולר, כפי שעשה, הם בדיוק האנשים שישכרו מישהו כמו אנטון שיגור שיבוא אחריך. שיגור - שגולם באופן מבריק על ידי חוויאר ברדאם בעיבוד הקולנועי המהולל של האחים כהן - בכלל לא מוכר לקורא כמשהו פרט לרוצח. אם הנטיות המיניות האכזריות של בלארד והולדן בעצם רמזו על סוג מסוים של אנושיות מעוותת, תשוקות שרוחשות בתוכם, אז לשיגור אין מיניות, אין רצונות, אין דחפים. הוא עושה את העבודה שלו. הוא יעיל. הוא לא טועה אף פעם. הוא מוציא לעצמו כדור מהרגל כשצריך. הוא שורד תאונת דרכים בלא הרבה יותר ממשיכת כתפיים. אם בלארד והולדן שאפו לוותר על האנושיות שלהם בשביל להפוך לפרסוניזציה של מלאך המוות - אנטון לא צריך לעשות שום דבר. הוא כבר שם.

למעשה, זה לא מדויק אפילו לקרוא לשיגור נבל. הוא כוח טבע. הוא האנטגוניסט רק מתוקף היותו זה שיוצא לחסל את גיבור הספר, אבל מעבר לזה הוא היה יכול להיות אבן שנוחתת על הראש או קליע שניתז מקנה אקדח. באחת הסצינות היותר קריפטיות בספר - שגרסתה הקולנועית אפילו מתעלה עליה - שיגור, משום מקום, דורש מאדם מבוגר העובד בתחנת הדלק להמר איתו על הטלת מטבע. הרגע הזה היה יכול להיתפס כסדיסטי - אם הוא לא היה כל כך שרירותי. ההתנהלות של שיגור גורמת לנו לחשוב שאם הוא ינצח בהטלת המטבע הוא יהרוג את המפסיד. ואולי לא? מה יכולים להיות המניעים של האיש הזה? האם הוא בכלל אנושי? אז מה אם הוא מדמם כשיורים בו.

"הדרך", שיצא לאור ב-2006 והפך לסרט שלוש שנים לאחר מכן (את הסרט ביים ג'ון הילקוט, שביים בעבר את "ההצעה" המעולה לפי תסריט של ניק קייב) משלים את המהלך. הספר הבא של מקארתי, כך סיפר, עוסק ב"איש צעיר בניו אורלינס שמתמודד עם התאבדותה של אחותו". זה לא נשמע כמו אף אחד מהספרים הקודמים שלו, ואין פלא: אין עוד לאן ללכת עם חקירת הרוע. "הדרך" הוא סיפור מסע של אב ובנו, בעולם הרוס על ידי אסון אקולוגי בלתי מוסבר. האנושות כמעט נמחקה. האנושיות נמחקה. הרוע הפעם הוא לא דימוי של כוח טבע, אלא הוא הטבע עצמו, והאנשים שבהם האב והבן נתקלים לאורך הספר - כנופיות של בוזזים וקניבלים - נטמעו לתוכו והפכו לחיות פרא. האנושיות עדיין מתקיימת בקפסולה הקטנה והניידת של האב והבן חסרי השם, כמעט כמו "הילד" של "Blood Meridian" (שאגב, מכונה "הגבר" בפרק האחרון שלו), אבל זה פחות או יותר כל מה שנשאר.