בצורת קשה בתחום השיפון • שנה למותו של ג'יי. די סאלינג'ר

עברה שנה מאז שג'רום דיוויד סאלינג'ר, הסופר הגדול והאהוב הלך לעולמו בגיל 91 בקורניש, ניו המפשייר. בדרך כלל אנחנו יכולים לפתוח את הבוידעם ולהוציא את המזוודות, את היומנים הישנים, את התמונות הדהויות ולהעלות זכרונות. להוציא שברי שורות, חצאי פואמות ושלושה סימונים בצד הטקסט ולהפוך את זה ל"טקסט חדש מאת הסופר האלמותי". לא אצל סאלינג'ר. הסופר, אשר הגן על פרטיותו בקנאות, לא השאיר לנו הרבה חומרי גלם.

דמותו של סאלינג'ר הייתה ועודנה לוטה בערפל. הסופר שהחליט שעל עטיפות ספריו לא יופיעו דימויים חזותיים (אם תהיתם מדוע הקו הסגפני הזה של כריכות ספריו), אזכורים מביקורות ואפילו לא מבוא או אחרית דבר, לא פרסם אף יצירה מאז 1965 ("תשעה סיפורים" שתורגמה לעברית); בהתחשב בעובדה שהלך לעולמו בשנת 2010, נשארנו עם ארבעים וחמש שנות של שתיקה. אבל מה יושב בבוידעם של סאלינג'ר כל השנים? אנחנו עדיין לא יודעים. אם כתב רק להנאתו, אם גנז את כל כתביו, אם לא כתב בכלל - אין לנו ברירה אלא להישאר עם ספקולציות.

מבחן רורשאך

אבל כמו במבחני השלכה, אנחנו יכולים להביט על הכתם הזה (או במלבן הצהוב שעל עטיפת "התפסן השדה השיפון") ולראות בתוכו הרבה דברים - דברים שהם שלנו, שאנחנו בוחרים לראות, שאנחנו מנציחים. אותי מעניין לבדוק כיצד מתייחסת התקשורת והקהל אל ג'יי. די. סאלינג'ר, על ההתבודדות שהביא עימו ועליו (והתבודדות לא כביקורת, אלא כאקט מודע), בייחוד לאחר מותו. לרגעים נדמה שכל מה שייאמר יכביר ויעמיס על זכרו, שמבקש - כך נדמה לעיתים - להישאר הכי נקי, הכי שמור, הכי רחוק. האהבה של הקוראים גואה, ההוצאות כמהות לחומר חדש. בינתיים, המשפחה משמרת באדיקות את המיסתורין הסאלינג'רי. בישראל, כתר מגיעה עם תרגום חדש ל"פראני וזואי", למעשה סיפור ("פראני") ונובלה ("זואי"), שתמיד מודפסים יחדיו, מאז שראו אור לראשונה בשנת 1965.

בינתיים, בחו"ל, Random House מוציאים בימים אלו ממש את ספרו של קנת' סלווינסקי, מעריץ נלהב (ויש הטוענים שמדי), "ג'יי.די. סאלינג'ר: חיים", מה שאמור להיות ביוגרפיה מעמיקה מנקודת מבטו של, נו, גרופי. ביוגרפיה אודות סאלינג'ר היא אוקסימורון, אבל אנחנו כנראה באמת נמשכים לניגודים.

הכתיבה של סאלינג'ר יושבת כל כך טוב עם מידור חברתי, שאני מתחילה לחשוב שזו אגדה שבונה את עצמה כל פעם מחדש. סאלינג'ר מעורר אותנו עם כל הקסם והאבק הניו יורקי, לצד תדמית מדומיינת שלו יושב בודד על כסא נדנדה, נותן לשנים ללטף אותו כמו רוח דרומית; הוא מזכיר לנו רוח נעורים, מלחמה בלתי פוסקת לשלום. סמל בית הספר התיכון על שם הולדן קולפילד מודפס על חליפות הנעורים של רבים מאיתנו, עד שאני חושבת - אולי אנחנו רוצים את זה ככה. אולי יצירה חדשה-נעלמה היא הדבר האחרון שאנחנו מצפים לו עכשיו.

>>> ג'יי.די סאלינג'ר הלך לעולמו: הדיווח

>>> מי יתפוס את סאלינג'ר? הקרב על הזכויות לספריו

>>> עוד יוצרים שבחרו להתבודד מהעולם