גמילת חסדים • על "חסד ספרדי" של א.ב יהושע

בסך הכל, הביקורות די כתשו את "חסד ספרדי", ספרו החדש של א.ב יהושע. ההאשמה הייתה פחות או יותר: ירידת כושר הריכוז של הסופר. הספר תואר כנמרח, מעייף, פשטני. גם כשיש מן האמת בכל האמירות האלה, עדיין לא ברור למה אותם המבקרים כל כך שיבחו את הספרים הקודמים של א.ב יהושע ולא את זה, כשהחסרונות שלו הם פחות או יותר החסרונות של הספרות שלו כולה.

כמו הרבה סופרים שהצליחו כבר לייצר ביובליוגרפיה ענפה - ויהושע כותב בלי הפסקות משמעותיות מאז סוף שנות החמישים, התקבעו אצלו כמה שבלונות, או מוטיבים חוזרים, מספר לספר. השבלונה הרלוונטית ל"חסד ספרדי" היא זו הגאוגרפית. יהושע משתמש בעזיבת הבית והיציאה למסע בתור מה שאמור להוות טריגר מושלם לבחינה מחודשת של העצמי. הוא עשה את זה ב"מולכו". הוא עשה את זה ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". יש גבר. הוא קצת מנותק מעצמו. הוא נוסע למקום זר. הוא פוגש אנשים "פשוטים". הם מזכירים לו להתחבר לעצמו. הנוסחה הזאת מתקיימת, אחד לאחד, גם ב"חסד ספרדי".

בראנץ' של אלופים

איפה שלא תפתחו את הספר באקראי, סביר שתיתקלו איכשהו במילה "רטרוספקטיבה". במשפט האחרון בספר למעשה היא חוזרת פעמיים, עד כדי כך היא חשובה ליהושע. הבמאי יאיר מוזס, שהוא גיבור הספר, מתעסק ברטרוספקטיבה. לאורך כמעט כל הספר. הוא חושב על הסרטים שהוא עשה ועל החיים שלו באופן כללי. בגיל 74 ברור גם למה הנושא הזה מעסיק כל כך את יהושע. החיסרון המרכזי של "חסד ספרדי" הוא שבמקום שבו הייתה האפשרות לחפירת קרביים רצינית ואמיתית, יהושע גם מסובב את הספר סביב מה שאמור להיות התבוננות פנימית אבל ממעט במסקנות ובמקום זאת מרבה באירועים. מוזס כל הזמן הולך ומסתובב ומדבר עם כל מיני אנשים.

חיסרון נוסף של "חסד ספרדי" הוא חוסר ההומור שבו. יהושע דווקא יודע, או לפחות ידע להיות מצחיק, ב"מולכו" למשל, אבל אולי שם עזר לו מרחק מסוים מהגיבור שלו, הבור יחסית. ב"חסד ספרדי", שבו הגיבור הוא אינטלקטואל שיתכן ואמור להקביל ליהושע בכל מיני דברים, כולל באקט הרטרוספקטיבה עצמו, הומור שיהושע היה מפעיל כנראה היה הופך לעצמי. זה חבל, כי דווקא אחד מספרי הרטרוספקטיבה הטובים ביותר שאני מכיר, "ארוחת בוקר של אלופים" המופתי והמשוגע של קורט וונגוט. זה לא שחייבים לצלול עמוק לפוסטמודרניזם הוונגוטי בשביל לכתוב על הכתיבה של עצמך, אבל מעט קלילות עוזרת.

ועדיין, "חסד ספרדי" הוא ספר לא רע - למי שאוהב את הסגנון הכבד והמיושן מעט של יהושע. הסאבטקסט הפרוידיאני - הטריגר ששולח את מוזס לנבור בעברו הוא הציור "חסד רומי", בו צעירה מניקה את אביה המורעב (שיושב, לפי המיתוס הרומי, בכלא ונידון למוות מרעב) - יהיה אמנם שקוף מדי לקורא המיומן, אבל אין בסך הכל רע בספר, ולמעשה הוא הרבה יותר עשיר תמאטית מאשר "שליחותו של הממונה" האובררייטד כל כך.