ספר הצקצוק הפנימי • על "טוני וסוזן" של אנדרו רייט

סוזן מקבלת במפתיע מבן זוגה הקודם, זה שביקרה כל השנים על חוסר היכולת שלו לכתוב, כתב יד לספר פרי עטו. היא מפנה לעצמה יומיים כדי להתעמק בו ולתת לו משוב אמיתי ועם זאת לא פוגע מדי. אחרי הכל, זה האקס. "טוני וסוזן" הוא טקסט המשלב בין רומן לבין סיפור בלשי. החיבור הזה אולי יפה על הנייר, בטח כשהוא מוגש בעטיפת טורקיז מזמינה, אבל כאן הביצוע שלו לוקה בחסר.

סוזן פוגשת בסיפור הפנימי את טוני, פרופסור למתמטיקה שמסתבך בהרפתקה נוראית לכל הדעות, מהתרחישים שאתם באמת, באמת מקווים שידלגו עליכם בשבע-בום. וכשטוני מתמודד עם אובדן גדול, עולה שאלת הנקמה ופותחת מעין דיון מוסרי בנושא. אבל אתם יודעים מה, זה לא העניין כאן. העניין הוא קריאה.

נעים לפגוש ספר שמדבר על הקריאה כאקט. כל כך הרבה ספרים קיימים אודות כתיבה, כל כך הרבה מבקשים לכתוב. אבל לקרוא מוצג לעיתים כמובן מאליו, והספר מאיר את הפעולה הזו באור חדש, והופך אותה, על חוסר הטריוויאליות שבה, על פיה. כבר שמות הפרקים עושים חשק, כאשר הם מחולקים לפי ערבי הקריאה וההפוגות שלפניהם ואחריהם.

רפיון איברים

אני נשארת עם ראשי פרקים לא מפותחים ועם רצון לא ממומש להכיר את סוזן, להבין מה מפעיל אותה, כי הפסיביות של שתי הדמויות מתחילה לעייף בשלב מסוים, ואפילו לא מאוחר במיוחד. סוזן מתלוננת באוזנינו כי גיבור הסיפור שהיא קוראת חסר עמוד שדרה. עם כל עמוד, עם כל פעולה ועם כל הלקאה עצמית, היא מתבררת כחסרת אותו הדבר בדיוק. ואין בעיה עם זה באופן כללי, ראו למשל את גיבוריו של עגנון, רק שכאן הגיבורים מעוררי תסכול באפאתיות שלהם. "עולמו של טוני דומה לעולמה של סוזן, מלבד האלימות במרכזו, שבגללה הוא שונה לגמרי. ולכן סוזי שואלת את עצמה, מה יוצא לי מזה שאני עדה לביש מזל שכזה?" (עמ' 281) סוזן מציפה את השאלות שעולות גם לי: מה יוצא לי מזה? האם הרומן עושה לי משהו? האם הוא מעניק לי חוויה חדשה או זורק אותי לאחת מוכרת? והתשובה היא לא, פשוט לא.

יותר מזה - ועכשיו אני כבר הולכת רחוק - סוזן היא כל הקוראים שבעולם, היא הקורא המדומיין, היא הקורא השנוא, היא הקורא הנערץ. היא זו שתקבל את הספר הבא שלכם אליה. ואם היא כל הדברים האלה ביחד, אני שואלת, מה המקום האמיתי שלנו כקוראים מול הספר הזה - האם הוא מתחזק או שהוא מאבד מהרלוונטיות שלו? הרי סוזן כבר קראה את הספר, כבר חוותה דעתה: "היא מסוגלת למחוא כפיים. היא באמת מסוגלת להגיד לאדוארד שנהנתה מהספר שלו" (עמ' 389). תחילה אני מתעצבנת בלי לדעת מדוע. מה בעצם קרה כאן? האם מישהו אומר לי מה לחשוב, מה לכתוב? לאט לאט אני מבינה שכבר אין צורך באף אחד נוסף למשוואה: יש לנו סופר, יש לנו קהל, יש לנו את גוף הביקורת. הספר שרצה להיות הכל. הוא מקדים את הקורא, מכוון אותו אבל גם מקהה אותו. הוא מטפל בנושא חשוב - קריאה ראשונה של ספר, אבל מאחר ו"טוני וסוזן" מתברר כשתלטן לא קטן, הוא לא צריך אותנו כקהל - הוא מלא בעצמו.

טוני וסוזן / אוסטין רייט. מאנגלית: שרון פרמינגר. ידיעות ספרים, 407 עמ'.