כל העיר הזאת ריקה • ביקורת ספרות: על "בלעדיה"

תחילת הספר הזה הוא קצת כמו נבוט של המובן מאליו הנוחת על הראש. הוא נקרא "בלעדיה" ומתחיל במילים "האישה שלא הייתה בלנקה פסעה", כלומר, כן, הבנו, יש מישהי שלא נמצאת ומישהי אחרת שמחליפה את מקומה אבל מוגדרת על סמך העדרה של הקודמת. אבל מו"לים מוציאים ספרים ולא אלות (בדרך כלל) וההמשך אכן מורכב יותר. לפחות חלק מהזמן. בקיצור, הספר שלא היה מובן מאליו פוסע אליכם, הוא לא קלישאה אבל מתכתב עם קלישאות - והעובדה שהוא כל הזמן מזכיר את הקלישאה כאפשרות הוא בו בזמן מהלך ספרותי מעניין וגם, ובכן, מועקה.

עניינו של "בלעדיה" במריו ובלנקה, זוג זעיר-בורגני המתגורר בספרד. מריו אובססיבי לאשתו, אך בעמודים הראשונים היא איננה - היא הוחלפה בידי אישה שאיננה היא. כלומר, השתיים זהות, חוץ מכל מיני הבדלים קטנים - צבע בציפורניים, קול אחר מעט, צעדים שונים או מה שזה לא יהיה - תמיד הבדלים מינוריים, אבל כולם, דווקא נראה, לטובה. אבל גבר אפרורי כמריו, שהאובססיה אצלו היא התכונה המעניינת היחידה, הולך ויוצא מדעתו על פני 115 עמודים (קטנים. עבודת הקריאה פה היא משימה לשעה וחצי לכל היותר).

הופ וגמרנו

לאור העובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה - לא במובן שזה ספר זרם תודעה מרוח, ממש לא, הוא דווקא דחוס וזז כמו שצריך - אלא פשוט שלא יותר מדי מתפתח, והרוב הוא פשוט מעין כרונולוגיה של קריסת האמון של מריו בבלנקה והמרת האמון במערכות הגנה אחרות, שהן לא בדיוק הדחקה ולא בדיוק הכחשה ואולי צריך לחפש לעניין הזה מילה חדשה (אולי 'סכיזופרניה'), באמת טוב שמדובר בספר קצר. במיוחד לאור העובדה שכל הדמויות כאן כל כך מעצבנות. מריו הזה הוא פקידון חסר עמוד שדרה, בלנקה מלאה בכל מיני תשוקות מצוצות מהאצבע ואונסימו - נו, הנה לכם הטריגר הצפוי להתקפי הקנאה האלה - הוא סתם דמון חסר פרצוף ואופי, שלא נקרא לדוכן העדים אפילו לרגע ורק משמש כאובייקט תשוקה או אימה. והדיכוטומיות האלה צפויות משהו פחד. הגבר האפרורי והאישה הצבעונית. יוצא מעמד הפועלים ובת המעמד הגבוה (אך פעילת שמאל אדוקה). הגבר המאוים והגבר המאיים.

"בלעדיה", כאמור, עובד בפינג-פונג תמידי בין הקלישאה ללא-קלישאה. וקשה לשפוט אם זה מהלך מטא מורכב במיוחד מצד מולינה, ואם זה אכן כזה מדובר אולי בהישג הגדול ביותר של הספר ובהישג גדול מאד, או פשוט בזגזוג שכזה. גם האופציה השניה ראויה לטיעונים לזכותה, הרי כן, כל הדרמות הקטנות והמשפחתיות האלה הן מאד טריוויאליות וגם וודי אלן העתיק מאינגמר ברגמן. "בלעדיה" הוא גם חומר לקריאה קצרה במיוחד, וזה טוב, כי סביר להניח שהוא לא היה מחזיק הרבה מעבר לזמן שהוא דורש מהקורא וגם, האמת, אני ממש לא בטוח אם הייתי יכול לסבול את המריו הזה עוד הרבה. זה לא "הכפיל", מצד שני זה גם לא הכפיל של "הכפיל" - ובכל זאת, גם לאור התיאורים הבאמת טובים של נפשו המרגיזה של מריו, קצת קשה להמליץ בלב שלם על ספר שבקריאה ראשונה מרגיש כאילו קראת אותו כבר איזה עשר פעמים לפחות.

"בלעדיה" / אנטוניו מוניוס מולינה, הוצאת כתר. 115 עמ'.