זהו יום האלבר • 50 שנה למותו של קאמי

לפני 50 שנה הלך לעולמו אלבר קאמי. תאונת דרכים הרגה אותו ואת חברו והמוציא לאור שלו, מישל גלימאר ב-4 בינואר, 1960. מפעלו ההגותי הוליד את "הזר", "הדבר", "הנפילה", "המיתוס של סיזיפוס", "האדם המורד", "האדם הראשון". את המחזות "קליגולה", "אי הבנה", "הצודקים". בשנת 1957 זכה קאמי בפרס נובל לספרות, "על יצרתו החשובה בתחום הספרות, אשר בראייה בהירה מאירה את בעיות הקיום האנושי והשלכותיהן בזמננו".

אלבר קאמי, מגדולי הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים וסופרי המאה ה-20, נולד ב-7 בנובמבר 1913, באלג'יר, לאם ממוצא ספרדי ולאב צרפתי שנהרג במלחמת העולם הראשונה. עוד בצעירותו סומן קאמי כהבטחה גדולה בתחום האקדמי - הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת אלג'יר, זכה במלגות וחיבר תזה שעניינה היחסים בין המחשבה היוונית לנוצרית בכתבי אוגוסטינוס הקדוש ופלוטינוס. בשנת 1940, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר קאמי לפריז, שם הצטרף לתנועת התנגדות לכיבוש הגרמני והיה לאקטיביסט סוציאליסט ופעיל למען זכויות אדם.

עיר האורות האירה פנים לקאמי שעד מהרה השתלב בחוגים האינטלקטואלים וקיים ידידות קרובה עם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר. קאמי רקם קשרי אהבה רבים, מן הידועים שבהם, נישואיו לפרנסין פור, רומנו עם המתרגמת אליזבת סלרס ואהבתו הגדולה לשחקנית הספרדייה מריה קאזארס.

קיום דרמטי

יש משהו מפתה במפגש עם קאמי. העיסוק שלו הוא תמיד באדם היחיד, אך הזווית היא המתחלפת. הוא סווג כאקזיסטנציאליסט, אבל תמיד דחה את ההגדרה הזו. הוא היה יריב עז לניהיליזם אבל תומך נלהב את החופש של היחיד. בגלל זה, למשל, לא כל כך ברור איך לקרוא את "הזר": מהי בעצם הפואנטה שם? האם הוא בוחן את המקומות הקיצוניים אליהם יכול להביא את האדם הניכור החברתי (מרסו, הגיבור, המספר את סיפורו בטון משועמם ומרוחק, רוצח אדם סתם כך, "בגלל השמש"), או שהביקורת שלו שם היא חברתית ומבקרת דווקא את מוסדות השלטון, שהופכים את יחסו הקריר למות אימו לנקודה מרכזית במשפט שלו?

בחוג לספרות, באוניברסיטת תל-אביב, 2011, אין קורס "אלבר קאמי". הגותו האקזיסטנציאליסטית וכתיבתו המחאתית בעקבות המלחמה נזכרות מידי פעם, באגביות, אך טרם קנו להן מקום בפנתיאון יצירות המופת הנלמדות דרך קבע. אלבר קאמי וראיית העולם המינימליסטית, האבסורדית שלו, לא מסתדרים טוב כל כך עם המחשבה הצרפתית המאוחרת יותר, הפוסט-מודרנית וכו', שהיא הקאנונית כרגע.

יורשים בלתי צפויים

נדמה כי מורשתו של קאמי ממשיכה לבעוט דווקא מחוץ לכותלי האקדמיה. משהו בתפיסות הפשוטות והכואבות שלו הפך אותו לאהוב מספיק בסצינת הפוסט-פאנק בשביל לשמש השראה גם לשיר של הקיור ("Killing an Arab", המרפרר ל"הזר". עם זאת, כשהקיור התבגרו והתברגנו הם המירו את זה ל-"Kissing an Arab". סקסי, אבל ההתרככות מאכזבת). גם The Fall, ענקי הז'אנר (שיבקרו תכף בישראל) לקחו את השם שלהם מהרומן של קאמי.

אחת המחוות הספרותיות היפות ביותר, לעומת זאת, הגיעה מצידו של מישל וולבק. החלק האחרון בספרו הראשון, "הרחבת תחום המאבק", משחזר למעשה את עלילת "הזר", רק שהדמות העומדת במרכז הפרשה אינה יכולה לבצע את מעשה הרצח שתולש סופית את מרסו מהחברה, ואין לה מנוס חוץ ממוות. כמו שקאמי מצא חסד מפתיע אצל מתבגרים כועסים וחכמים מדי, כך גם בוולבק יש משהו טינאייג'רי, והחיבור בין השניים חזק במפתיע - השילוב הזה בין חשיבה חריפה לאנרגיות נעורים שלא נעלמו עם הזמן.

קאמי חי גם בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, בתיאטרון "קרוב" - מזה 35 שנים, מעלה הבימאי והשחקן ניקו ניתאי את הצגת היחיד "הנפילה" ומזכיר פעם אחר פעם את קוטן מידותיו ומגבלות רוחו של האדם המובס ואת גאונותו של קאמי. "המפגש עם יצירותיו של אלבר קאמי הוא תפנית מרכזית בחיי", מספר ניתאי, "כשקראתי אותן, הרגשתי שאני מביט בראי, הן חושפות אותי. קאמי מצליח להעביר מסר קשה בדבר דעיכת התרבות המערבית בעידן המודרני תוך התיימרותה (של התרבות) להיות סנגורית למטרות נעלות אשר בסופו של דבר רק נותנות גיבוי לאגו ולנפיחות העצמית - כל זאת מבלי להישמע כמטיף דידאקטי. הוא נשאר אירוני לאורך כל הדרך. מפגשי עם כתביו של קאמי הוא בגדר נס. היצירה שלו עד כדי כך גדולה שהיא פשוט סחפה אותי".