אנוכי במערב • על "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר

כבר קרוב לשנתיים שאני מחזיק את אלמוג בהר קצת בגדר הסוד הפרטי, ועכשיו אני הולך ומגלה שהסוד הזה מתחיל להחשף לעיני כל. את "אנא מן אל-יהוד", קובץ הסיפורים שהיה לספרו הראשון, קראתי לפני שנתיים, באיטליה. זו הייתה חוויה מוזרה. אלמוג בהר הוא סופר היפר-מקומי. הוא כותב על ירושלים באותה מסירות פנאטית שבה בדרך כלל, בעשורים האחרונים של הספרות הישראלית, כותבים על תל אביב דווקא. לא שלא נכתבו רומנים גדולים על ירושלים, אבל לא בהכרח נכתב רומן גדול שמדבר על ירושלמיות מודרנית. לקרוא אותו מתוך ארץ זרה הרחיק אותי מהטקסט וקירב אותי אליו בו זמנית.

אולי החוויה הייתה שונה אם הייתי מכיר את ירושלים, אבל אני לא חושב שאי פעם ביקרתי בה מבלי ללכת ממש לאיבוד - כך שמבחינתי היא רחוקה לא פחות מאיטליה. ובתוך כל זה, גיבוריו של בהר שהם תמיד אותו גיבור, הצעיר הנקרע בין היהודיות לבין הערביות שמתחפשת למזרחיות, בין החילוניות והספרות והדת והפילוסופיה - כל הקולות קוראים לו לפינות אחרות והוא מקשיב לכולם. אם אלמוג בהר היה גיבור על (בהתחלה כתבתי "סופר גיבור" ואז הבנתי שלא ברור איך אמורים לקרוא את זה) הכוח שלו היה שמיעת-על וגם החולשה.

הדמות של בהר נטועה בירושלים כמו בבטון. הוא מחובר לשורשים שלו באופן כמעט מייאש. נדמה שבהר יודע בדיוק גם איפה יתרחש הספר הבא שלו, אולי במיקום הזה יש משהו בלתי נמנע (הסיפור שעליו נקרא ספרו הקודם, "אנא מן אל-יהוד", מתאר מספר שהשפה הערבית מתחילה להתפרץ ממנו באופן מיסטי ובלתי נשלט. גם בשאר הטקסטים שלו שובו של העבר מרגיש בלתי נמנע) ואולי זה ההסבר לקצב הכתיבה הפנומנלי שלו - מאז 2008 הוא הוציא ספר סיפורים קצרים, שני ספרי שירה ("צמאון בארות" ו"חוט מושך מן הלשון") וכעת רומן.

בסגנון הכתיבה המיושן בכוונה ובמודע של בהר, הפועל תמיד קודם לשם של הדמות. עבר חזקל, אמר חזקל, הלך חזקל. אפשר באמת לומר שהעשיה כאן קודמת לדמות עצמה. זה לגמרי האיך ולא המה, או בעצם המי. פעולת כתיבת הרומן הזה חשובה. כי הוא, ממש כמו המספר ב"אנא מן אל-יהוד", סובל מהתפרצות בלתי נמנעת של העבר. הספר הזה מתרחש בקרב דתיים עניים ממוצא מזרחי הגרים בירושלים. ממש לא הגו-טו המיידי של הסופר הישראלי המודרני, וזה משמח, כי בשנים האחרונות נדמה שיותר מדי אנשים עושים כאן את הבחירות הקלות כשהם מתבקשים למקם את התרחשות הספר שלהם.

והעלילה עצמה? היא בסך הכל די שולית. יש כאן משבר בזוגיות של שניים, חזקל ורחל, ודמות משונה של רב בשם עובדיה שמכונה לעיתים קרובות עבדאללה. מצד אחד, רב עובדיה שקוראים לו עבדאללה זה מהלך מאד בהרי. מצד שני, זה רק הרומן הראשון וספר הפרוזה השני והספר הרביעי - בשנתיים - אז כן, זה יפה שכבר יש כזה דבר כמו מהלך בהרי.

מה שבאמת מעניין בקריאה של "חזקל וצ'חלה" היא פשוט פעולת הקריאה שלו. אני מודה שאני מרגיש יותר בנוח לקרוא על ניו יורק מאשר על הצד הדתי של ירושלים, ושקשה לי לעקוב אחר סולם הערכים ולהבין בהכרח את המניעים ואת יחסי הכוח בעולם המתואר כאן. ובהר לא עושה הנחות כאן לאף אחד: אני מרגיש שאני לא מצליח להבין את הפרוזה שלו עד הסוף. שאני זקוק לתרגום או לפחות למילון מונחים. וזה מטלטל, כי "חזקל וצ'חלה" בסופו של דבר מזכיר לך את המרחק שלך ממשהו קרוב לכאורה. מעולמות שלא הבחנת בהם או לא התעניינת בהם וכשאתה מנסה להציץ בהם הם מתגלים כקריפטיים לחלוטין.