הזך הגדול • למה נתן זך יצא נגד "האח הגדול"?

זה אתגר - להיות בן שמונים ולעשות כותרות, בטח אם מעולם לא איישת תפקיד ממשלתי או הותקפת בביתך. אבל נתן זך לא זר לאתגרים, וגם בטח שלא לפרובוקציות. העניין כבר מזמן לא מסתכם בלכתוב למוסף "תרבות וספרות" נגד דורי מנור וכתיבתו הרטרו-מתחרזת, וגם המקרה בו אמר "אלה באים מהמערות" על המזרחים פחות או יותר נשכח, הוליד הפגנה אחת חלושה מול ביתו, כך שמעתי - ונשכח. אבל כאילו לא הסתפק בתשומת הלב לה זכה בעקבות חגיגת יום הולדתו השמונים, שחל בתחילת השבוע, עכשיו סידר לעצמו עוד כמה אייטמים כשכינה, במסגרת ראיון שנתן לגלי צה"ל, את "האח הגדול" "הטינופת הנוראה עם הגמד", ואת מנחי התוכנית - "שני הסריסים, הממושקפים או הלא ממושקפים".

עדיף לוותר מראש על אמירת האוטומטי, אפילו שמתוקף אופי האמירה עצמה ממש מתבקש שכל אחד ישלוף את הקלישאה האהובה עליו. אייקון שירה ישראלי זקן נגד תוכנית סופר מיינסטרים סופר מצליחה, אינטלקטואליזם נגד בידור להמונים, תרבות גבוהה נגד תרבות נמוכה. פיהקתי. זה ברור ש-90% מהטוקבקיסטים יקציפו, עוד 5% יקציפו קצת ויגידו משהו כמו - "אנחנו עדיין אוהבים את השירים הישנים שלך נתן, חבל שאתה מתבטא ככה", עוד 5% יגידו שהוא צודק. על פניו, יש פה סתם עוד קרב, שתוצאותיו קבועות מראש, בין הישן לחדש. קל לצייר את זך כזקן נרגן ומאובן באותה מידה שבה קל לצייר אותו בתור המגן האחרון של התרבות, שמתעקש להרים את הרומח פעם אחת נוספת על אף הכאבים החדים בגב התחתון.

בקיצור, מפתה לסכם את כל הפרשה כעוד פרק באיזו מלחמת דורות חצי מומצאת. מפתה, אבל ממש כמה סנטימטרים מתחת לפני השטח מסתתר קשר מרגש הרבה יותר: בין היציאה של זך נגד "האח הגדול" ומה שהתוכנית מייצגת, לבין המתקפה שקנתה לו את שמו עוד לפני ששירים עשו זאת - "הרהורים על שירת אלתרמן", המאמר שאותו הוא פרסם ב-1959 בגליון של כתב העת "עכשיו" ושהפך למניפסט של חבורת "לקראת", סביבתו הספרותית המיידית.

כיוון שהאח בסביבה

דווקא החלק שבו זך יצא נגד המבנה של השירה של אלתרמן מעניין פחות - גם בכלל וגם לעניין הזה. ברור שאחת לכמה זמן מגיע דור חדש של משוררים שמחליט לפרק את הסגנון של הדור הקודם ולא מסתפק בכתיבה אחרת אלא גם מחליט להוציא מניפסט. חוקר הספרות הרולד בלום ראה בזה התבטאות של תסביכים אדיפליים וקרא לזה רצח האב השירי. אבל הפער העצום בין זך לאלתרמן הוא דווקא בפרספקטיבה שלהם - "על מה ראוי לכתוב".

נתן אלתרמן הוא משורר של המרחב הציבורי. גם כשהוא כותב שירים אישיים. הם תמיד נעוצים בזמן ובמקום והמקום הזה הוא תמיד משהו אקטואלי. ואם זה שיר אהבה אז זה היה חשוב לו שהשיר מתרחש בתל אביב. זאת בלי לדבר בכלל על "הטור השביעי" - שמוכר אמנם לנו כספר, אבל המקור שלו הוא בטור ב"דבר", שהיה פשוט שירה אקטואלית. עבור זך סיטואציית כתיבה כזו היא בלתי נסבלת. כל הכתיבה שלו - במיוחד בשני ספריו הראשונים, "שירים שונים" ו"כל החלב והדבש" (אני לא סופר את "שירים ראשונים" הגנוז), מתרחשת בחללים הכי קטנים שיש. היא מעבר לאינטימית, היא מסתתרת, לא סובלת מגע. "רגע אחד, שקט בבקשה. אני רוצה לומר דבר-מה". זו בטח לא הפלקטיות האלתרמנית, הפאתוס הכלל-ישראלי, הציוני ההירואי, זה שטוען ליכולת לסכם ולתאר ולהיות המשורר הלאומי, או לפחות של תל אביב כולה.

להרוג את האב, להרוג את האח

בא זך ואומר, לא עוד. מעכשיו, המשורר בקושי יכול לדבר את עצמו. מה הפלא, אם כך, שהמציאות ב"האח הגדול" בלתי נסבלת לעיניו? איך אדם/משורר עם אידיאולוגיה שירית כמו זו של נתן זך יכול להעלות בכלל על דעתו מציאות מוקפת מצלמות ושידור ישיר בפני כל כך הרבה אנשים? אני יכול לדמיין את הראש שלו מתפוצץ רק מלחשוב על זה. עובדה שהוא זועם דווקא על "האח הגדול" ולא על "הישרדות", נניח (לא שאני חושב שהוא מחזיק באיזושהי סימפטיה לתוכנית).

כמובן שגם הטענה על כך ש"האח הגדול" מהווה איזשהו "מיקרוקוסמוס ישראלי" בוודאי מרתיחה את זך, גם אם הוא בעצמו חושב שהוא בכלל כועס על זה שהביאו גמד. אין בעולם של זך מיקרוקוסמוס. כל הקוסמוס עצמו הוא די מיקרוסקופי, ובוודאי שאין מקום לטעון שבמשהו קטן (בין אם זה וילה או שיר) אפשר לייצג משהו גדול יותר. וכמו במקרה של אלתרמן, כמובן שגם "האח הגדול" בכלל מייצגת איזשהו פלח של חיים תל אביביים, בעוד שהיא עצמה משוכנעת שהיא מדברת עבור כל צדדי החברה.

זך "התפייס" עם אלתרמן כבר לאחר שזה הלך לעולמו. ב-2002 הוא כתב שיר "ארוך ומוזר", כדבריו, בו הוא מטייל עם אלתרמן בחולות תל אביב והשניים דנים במצב המדינה. ממרחק השנים הסכסוך נראה פתאום זניח, והגיל העמיד את זך בפוזיציית הזדהות עם אלתרמן. אם כבר השנאה שלו למוצר של "קשת" מקבילה עד כדי כך לזעמו על שירת אלתרמן, אפשר רק לקוות להתפתחות דומה ביחסיהם. ולכן, אני קורא: נתן זך ל"האח הגדול VIP 2"! אני אצפה בזה.