אושר בקריאה טרומית • על "היום שלפני האושר"

"היום שלפני האושר" מנקה את ארי דה לוקה מכל חשד שהוא עוד סופר רוחניק מעצבן - מדובר ביצירה ספרותית גדולה המעוטרת בהומניזם חיוני. ענבר לבנת לגמרי לוקו

אחד הספרים שאני הכי אוהבת הוא "עפיפונים". ההוא מהבגרות. סיפור אהבה נפלא ועצוב. סיפור בסימן פרידה ממושכת, כמיהה ושיבה, פיסת אודיסיאה צרפתית בטעם של כמהין. "היום שלפני האושר" הצליח לקחת אותי למחוזות ההם, כאשר נגע בנרטיב של "עפיפונים", דיבר על מלחמת העולם השניה, על פרידה ממושכת ועל שיבה מורכבת לא פחות, אבל הפעם בטעם נאפוליטני גאה ועסיסי.

ארי דה לוקה מוכר בעיקר בתור מחבר "הר אדוני". כאן אני חייבת להודות שלא הסתדרתי כלל עם הספר ההוא - הרגשתי שנודפת ממנו רוחניות שטחית. שנים לאחר מכן, "היום שלפני האושר" מצליח להפתיע ולהקסים ובלי אף מילה על רוחניקיות. מדובר בטקסט יוצא דופן, מגובש וחזק - טקסט מפתיע שמזכיר אפילו, לרגעים, את פרימו לוי, ואני לא אומרת את זה כי שניהם איטלקים. אני מדברת על הומניזם, הומניזם נפלא, שמחבר בין שניהם.

שמישהו יחליש את המחשבות

בתחילה נדמה שלפנינו סיפורו של דון גאטנו, שוער בבניין דירות בנאפולי, שהחביא בימי המלחמה יהודי בחדר סודי, שיודע לטעום מחשבות של אחרים, שמנצח את כולם בקלפים ומספר סיפורים על נאפולי המשאירים את הילד השומע פעור פה: "אז נכון, דון גאטנו, מה שאומרים עליך, שאתה שומע את המחשבות שבראש של האנשים?" - "זה נכון ולא נכון. [...] אלי מגיעות המחשבות שעוברות בראש של האנשים בחטף, אלו שהבן-אדם אפילו לא יודע שחשב אותן. אם אתה מתעמק באיזה עניין שלך, הוא נשאר איתך. המחשבות הן כמו התעטשויות, הן בורחות פתאום החוצה, ואני שומע אותן"" (עמ' 18-19).

דון גאטנו כמעט אבהי כלפי הילד השומע - אותו ילד שמנקודת מבטו מסופר הסיפור - ולמרות שנזהר מלהכריז על עצמו ככזה, הוא מתגלה כמנטור בסגנון ה"עשה לך רב". על ציר הזמן אנו מובלים אל סיפורו של אותו ילד יתום אשר מתגורר בבניין של דון גאטנו. צפות ועולות שתי שאלות עיקריות - מי גיבור הסיפור הזה, או בעצם - של מי הילד הזה בכלל?  "כשהייתי ילד תיארתי לעצמי שאני חתיכה מבית-המגורים הזה, אבי היה הבניין, אמי החצר. פישפשתי בכל הפינות, ככה הכרתי אותם. זאת הייתה גרסה ששהתה אתי והפכה את החושך לחבר. מאתמול אני חוזר ומחפש למי אני חייב להיות דומה" (עמ' 102). חציו השני של הסיפור עוסק בעיצוב זהות במקום בו ההורות נעדרת. הכתיבה היא לא טרגית וסוחטת רגשית כמו שעושה רומן גארי ב"עפיפונים" - כאן היא דוקרת, עשויה היטב, לא נופלת במלכודת הרטוריקה. סיפור על גבול רומן החניכה מלא עם אבחנות רגישות - סיפור עדין, מלא אהבה - לאדם, למקום, לרעיון, לשפה, לדיאלקט, לאוכל; סיפור נוגע שעושה זאת בלי להתחנחן.

דה לוקה הצליח להספיג לתוך הדף כל כך הרבה דימויים יפים במקום אחד, ופתאום זה בכלל לא מפריע לי. הוא כותב על עוני, אבל לא רק על עוני חומרי. הוא כותב על אין גדול הרבה יותר: "לא התאוויתי לשעון. לא היו לי מאוויים. יותר מכל היה מצחיק התואר: שלי. שום דבר בעולם לא היה שלי, שלא לדבר על אב" (עמ' 94). למרות שדה לוקה משרטט דיאלוג בין גברים, הוא כותב גם על אנה - אהובתו של הילד הגדל, בתיאורים פשוטים ויפים של נשיות, קרבה, ריחוק ומגע.

כאשר שם הספר הינו "היום שלפני האושר", נוצרת התחושה (אצלי לפחות) שישנה מטרה ברורה לסיפור שלפנינו - להביא את הגיבור אל האושר. כל כך הרבה תלוי ב(לא במריצה אדומה, למרות שממש רציתי) יום האושר הזה, שאחריו - וכאן הפנטזיה מדברת - גם סערה לא תשנה דבר. הכל יהיה בסדר כאשר האושר יגיע, ועימו השקט המבורך. אבל היופי בספר הזה, שהוא לא מספר רק על היום שלפני ועל יום האושר עצמו - אלא גם על היום שאחרי. למרות שם הספר, ארי דה לוקה לא הופך את האושר למטרה יחידה או עיקרית. יש כאן התעוררות, התבגרות, יקיצה. ארי דה לוקה כמו אומר לנו - אני לא עומד לרדד את הסיפור הזה לציפייה ולהגשמה - יש בו יותר.

 

היום שלפני האושר / ארי דה לוקה. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הספריה החדשה, 137 עמודים.