התל אביבים

וכל אותו זמן הפה לא נסגר. לא נסגר ולא נפתח אלא נמצא. נוכחותו מורגשת, דודה מילי אמרה, קחו זאת לתשומת לב. מעט רוק נצבר שם. הפה הוא פצע, פצע שלא מדמם. בינתיים.
ולחתום את הפה, לסגור אותו. מעבר לשפתיים הדקות ולשיניים הזקורות, הארוכות בקרקעיתן, לסגור. זה אומר לא להיות... לא להיות... להיות אדם. קפוא, קשוח, מעט אוויר בפנים.
והיא פנתה אל חברתה מעל לשולחן הקפה. זו שותה וזו שותה. המבט גווע.

דודה מילי, היא לימדה פעם אריתמטיקה, כיתה של צוערים היתה לה, אבל חדלה. קודם לימדה לתפור. החזיקה מחט ישרה ביד ימין. קוף גדול למחט, בו ימצאו להם מנוחה שני האוהבים, ומקום צנוע גם לרהיטים. וביד השנייה חוט שחור. עכשיו תסתכלו עלי. יד אחת לא זזה, המחט ישרה לגמרי, אם היד לא יציבה לא יעזור כלום. היד צריכה להיות יציבה. זו יד של אדם, ורצוי אדם ללא מחלות, דודה מילי מוסיפה ואף אחד אינו צוחק. והיד השנייה אוחזת חוט שחור, ולאט לאט, משמאל לימין, חוט רפה – מה הוא כבר יכול לעשות – מתקרב אל חומת העיר. עיר בצורה. רק סדק קטן יש בה ודווקא אליו הוא חייב להיכנס. דרך הסדק ייכנס אל העיר כדרך הגיבורים ויכבוש אותה מבפנים. הֶקטור המופלא יגיש את הגביע השטוח אל שפתיו ומרחוק יישמע קול מנצחים, החוט.

יש שאלה: מותר להרטיב מעט כדי שיתקשה? אם נרטיב ברוק את הקצה של הקצה – יתקשה לרגע ואז... דודה מילי חושבת. הפה התאבן בינתיים. מעט רוק שהיה שם התייבש. עכשיו אין רוק. אין כאן עודפים. תבוא בפעם אחרת.
מִיה עוזבת את ביתֿהקפה. היא מסתכלת בשעון. שם שתתה קפה, יצאה לשירותים, התייפתה. דיברה עם נועה. לא מעלה ולא מוריד. טוב מילא, נראה. כבר העורק פועם בדופן באופן שונה. למה כל זה, למה כל זה, לעזאזל, אהוב, אהובי.

היא חוצה את גרוזנברג ומכונית שחורה הודפת אותה קלות. – קיבלת מכה? נפלת? כן נפלה. אבל לא נחבלה. האיש שנהג ברכב יצא מתאו. עוד יש חמלה. תודה, לא קרה לי כלום, הוא אוחז בכתפה, אין צורך להגיע לביתֿחולים? – תודה. באמת לא. ומכאן כבר לא רחוק לביתֿהספר. הנה הרצון התעורר מתרדמה עמוקה. תרדמת.

הנה, בחדר ריק (חדר מורים) המורה יושב. מחברות חשבון קטנות פתוחות לפניו וחלונות מלבניים ארוכים מעבר לגבו, בצדם וילונות תלויים ברישול, מכווצים מלפנים כמו בחדר טבע של בתיֿספר. המורה מצונן. לצדו ממחטה גדולה מקופלת. צריך לנגב את האף. המורה. הנאהבים אינם יודעים שהם נאהבים. זה לא סביר, המורה מצונן כלֿכך ובחוץ יום שמש. החיים מתכווצים בסוף. דלת נפתחת ונסגרת. הנה נזרקה אבן כבדה אחת למים והכול השתנה, לפחות כאן, בעולם שבין קני הסוף והחרדונים, חלו כמה שינויים. מִיה מפשילה את שערה לאחור: הבאתי כמה תרגילים. עוד יש זמן. עוד יש זמן. מחברת החשבון חצויה. לכן היא קטנה. יש לה עטיפה ורודה.

המורה מסובב את שעון היד שלו חצי סיבוב פנימה. פני השעון מוטים אל פניו של המורה מתוך פְּנים אמת היד שלו. כמה זמן עוד נשאר? כמה זמן? רק המורה יודע. כך הוא חושב. חינגא בר סגור בבקרים. התוכנית האמנותית מתחילה בשתיםֿעשרה בלילה אבל מיה היתה שם פעם, זה לא רחוק מביתֿהספר. גם משעמם. עד שהתוכנית תתחיל מחכים ושותים משקה אחד בכוס רחבה ולא משלמים כי המחיר כלול. ואחרֿכך מתחילה התוכנית. גם כן משעמם. השלט, כמו באותיות יפניות, אות מתחת לאות, במאונך. בבוקר הוא שקט – והבוקר מתחיל באחתֿעשרה בערך – ובערב נפתחת קופה קטנה מאוד, בעצם אשנב, והשלט מקבל זרמים חשמליים ונורות צהובות מהבהבות סביבו. כל אחת בתורה. מהבהבת לרגע. עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים, משפיעה שפע של אורות ונגוהות על שדמות אוקראינה וגַנֶיה

בקפולסקי אלנבי מתקיימת פגישה בין גבר לאשה. אולי זימנו זה את זה בטלפון איכשהו. מיה יושבת ומנסה להיזכר בכל מלה שהמורה אמר, ובדרך הפשוטה ביותר לפתור שאלה בחשבון שכבר לא תשכח אותה עד שגם היא תישכח. ומצד ימין יושב חייל ליד אשה בוגרת. האשה הזאת, מן הדין שתדע כל דבר. לפעמים היא שואלת ישירות – הנה כאן הקורס היה סגור וצריך למצוא דרך אחרת כדי לעקוף – איך לא אמרת שהיתה לך עצירות? איך אתה הולך לרופא שיניים, אפילו באלנבי, זה לא חשוב, ואתה לא מספר שיש לך עצירות? ואתה מתפלא אחרֿכך שהיה שטף דם כזה? החייל מושך בעפעפיו והאשה – אולי היא מתרגמת ספר בשעות הפנאי שלה – מוציאה מהתיק כמה דפים ריקים. הנה כאן שתי תוכניות אלטרנטיביות, היא רושמת ומזמינה עוגת סברינה לבנהֿאדומה. פעם אחרונה. אבל העוגה לא טעימה כמו שהיתה לפני שנים. עוגה לא טובה. אפילו לא לפני עשר שנים אפילו חמש. אולי פחות טובה. והאשה מן הפגישה אומרת: לא. אף פעם לא הייתי לגמרי לבד. אתה יודע איך זה. לגמרי לבד לא.

היא אשה צהובה, והגבר, אולי הוא תוהה אם להיכנס לזה. הוא אומר: לא. התכוונתי לשאול אם היו לך קשרים מחייבים, והוא מדגיש את המלה מחייבים. קשרים שנמשכו הרבה זמן. כן, האשה אומרת, הקשר הכי ארוך היה שנתיים וגרנו בדירה אחת. האשה עבה מעט. היא לובשת חצאית בצבע תכלת וחולצה צהובה. על החולצה יש פרחים בהדפס רחב. מיה מזמינה קפה. היא מנסה לחשוב על המורה. אחרֿכך תראה את האשה הצהובה ברחוב. ליד רמב"ם האשה תנסה לבחור לעצמה מצת לגז בין רבים שהרוכל פורש על המדרכה. רוכל שזו מרכולתו היחידה. קחי את זה, זה צבע יפה, הוא מצביע על מצת כחול. הגבר בכל זאת מחליט לנסות – ואם אבוא פעמיים בשבוע, בכל יום שני וחמישי, זה בסדר?

מיה קיבלה עבודה בארכיון של ICA. היא מתייקת מכתבים של דואר יוצא, ומכתבים של דואר נכנס היא צריכה לשמור במעטפות גדולות. מכתבים אלו, יגיע זמנם לתיוק במועד מאוחר יותר. לפעמים הם הולכים לאיבוד או מִתבלים עד שיגיעו לידיה של מיה, אחרונת הפקידות בסניף התל אביבי של חברה בינלאומית לכימיקלים, ובדרך כלל הם נושאים עליהם הערות, דברי השררה לנמוכים ממנה: עמוס, תבדוק מה קורה שם, או: עמוס, תראה אם אפשר לברר. בדוק בלוח הרכבות. הרכבת של 10:30 חייבת להישאר הרכבת של 10:30 בכל מקרה. ולפעמים רק: לטיפולך. עמוס זה, ידיו מלאות עבודה, מיה מהרהרת במעין חיוך. אבל לפעמים הכתוב אומר דווקא: גיורא לטיפולך. ופעם כתב אחד המנהלים: לא לשכוח לשלוח פרחים למוכ"ז. כל המכתבים מגיעים לבסוף לתיוק לאחר שאיזו מחשבה הושקעה בהם, לאחר שאיזו החלטה נעשתה ביחס אליהם. החלטה והוראה בצדה ואחרֿכך כלום. ישכבו להם אלה בדממה בקבר העמוק בצד בני דמותם החרבים.

דבורניק מנהלת את הארכיון של ICA. היא ממונה על שישה פקידים זוטרים, בכללם מיה והטלפונאית של החברה. דבורניק אינה נוטה להסביר פנים לעובדים, בעיקר לא למיה, שמשהו בדמותה, אולי מעין היסוס קל, מפריע לעיניה העייפות, והיא אחותה של דודה מילי. אולי דודה מילי דיברה בעד מיה עם דבורניק אחותה, הדבר אינו ברור. על כל פנים, מיה היא פקידת תיוק מכתבים בארכיון של חברת הכימיקלים, ופעם בשבוע ולפעמים פעמיים בשבוע היא מחליפה את הטלפונאית, כאשר זו נוסעת לבקר את חברה הכלוא בגליל. חוק הוא שכל פקידת תיוק תחליף את הטלפונאית בשעת הצורך, אבל מיה אינה נהנית גם בעבודה האחרת, מפני שהיא שבה ושוגה בהתאמת הפלגים לנקבים של המרכזת. היא לא מדווחת על אובדן שיחות.

לדבורניק אין בעל. מזה שנים שלדבורניק אין בעל. הבעל היה רופא. רופא לאנשים ודווקא על חייו לא שמר. דבורניק חושבת שיכול היה להוסיף לחיות לו שמר על חייו. היא מעשנת. – העישון יהרוג אותך. והוא באמת הרג אותה בסוף ואחותה מילי לקחה אותה לבית שלה בנחמני כשכבר היתה לה רק ריאה אחת וחֵמי בכתה בכל פעם שנזכרה בכל זה, ובדרך כלל זה היה בשבתות כי אז יש לבניֿאדם יותר זמן לחשוב לא רק על עצמם. אבל זה כמעט לא עזר. כל האהדות לא עזרו וגם לא האהבות. אומרים שאהבה היא מצב עמוק יותר מאהדה אבל דבורניק סבלה עם הריאה האחת שלה השורקת והבת מיכאלה גידלה באותו זמן את התינוקות שלה בראשֿפינה, ואז דודה מילי התגייסה והם טיפסו כולם לקומה הרביעית – כי דודה מילי גרה תמיד בקומות גבוהות – ועברו על פני הדירה של ד"ר שיינרקרייז שהיה אז פיסיקאי שהתחיל לעשות מסאז'ים לאנשים ולקחת מהם המון כסף וכשהחולה היסס אמר לו: תמכור את הדירה שלך ותבוא אלי. עוד יש לך דירה? כן? אחרֿכך תודה לי כל חייך.

אבל לא לכל אחד היתה דירה. למי שלא היתה דירה או שנבהל וסירב למכור ובשום אופן את הדירה שלו, הורה למהול מי ברז, אבל חשוב שיהיו רק מי ברז ולא מים מזוקקים למשל – מים מזוקקים מקלקלים הכול – בעשר כפיות של אבקת סודה לשתייה, ואת כל העיסה הזאת מספיגים בצמר גפן יבש ומלפפים סביב הרגל הפגועה ואז עוטפים הכול בעוד חבילה של צמר גפן יבש וחובשים בתחבושת אלסטית ארוכה סביב הרגל הכואבת ואת כל זה עושים בערב לפני השינה ואחרֿכך הולכים לישון. וכל הטיפול עולה כמחיר חבילת צמר גפן יבשה שלא תסכון לשימוש חוזר ותחבושת אלסטית שאפשר לעשות בה שימוש אינסופי כמעט וכמה קופסאות קטנות של סודה לשתייה שהן תמיד לא יקרות, וכל זה בתוספת למחיר שגבה הרופא ועדיין אנחנו עומדים על סך של מחצית שכרו החודשי של שכיר בממוצע, אבל הצלחה לא היתה מובטחת. ודבורניק הובלה באלונקה מאולתרת על פני הקליניקה הסגורה של ד"ר שיינרקרייז, שעכשיו לא העיפה בה מבט אבל זכרה איך התגאה בפניה שאחד החולים הגיע אליו במיוחד מפולניה והוא היה דווקא פיסיקאי במקצועו וחלק מהזמן התגורר אצלו בדירה שלא היתה מרווחת ואחרֿכך עבר לגור במלון ברציף הרברט סמואל ליד הים והיה בא לטיפולים פעמיים בשבוע עד שלמד ללכת מחדש.

אבל דבורניק ידעה שלא ד"ר שיינרקרייז, ולא שום אדם אחר, לא ילמד אותה לנשום מחדש וזה היה בדיוק הדבר שרצתה יותר מכול ואליו צעקה בשנתה הרופפת והקטועה כשקראה רופא! רופא! ואחותה דודה מילי נבהלת אליה ומוחה את הזיעה מעל הפנים החיוורות ומיטיבה את הכר ומלטפת. אבל נשימה לא יכלה לתת לה. והיו רגעים שביקשה מאלוהים שבקיומו לא האמינה, אנא אנא אנא, תן לה ריאה חדשה אדונָי, קח את שלי המשומשות ותן לה. תן לה.

בימים שבהם עבדה מיה בארכיון של ICA עדיין עישנה דבורניק שתי חפיסות סיגריות ליום ורוחה לא היתה טובה עליה. בעיניים קשות הסתכלה בעבודתה של מיה וכל מה שעשתה עורר בה התנגדות וחוסר שקט. אחרֿכך התחילה להשתעל, מפני שלא על כל מעשה רע אפשר להשמיע הערה מפורשת והרי איֿאפשר לבקר כל הזמן. אבל לידידיה אמרה שמיה גורמת לה נזק בריאותי ולכן מקרבת את קצה. בעיקר סבלה מול התנועות השלוות והאטיות של מיה ואפילו מול הסקרנות החולנית שלה, כפי שתיארה אותה, שהופנתה כלפי הבולים של הדואר הנכנס, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת הציעה שמיה תיקח אחריות על הדבקת הבולים של דברי הדואר היוצא – הארכיון היה החוליה האחרונה שקישרה בין הסניף התל אביבי של חברת ICA לעולם – אבל גם אז נראה שהיא משתהה זמן ממושך מדי בקריאת הכתובות, שנרשמו לרוב בצרפתית ולפעמים באנגלית ובגרמנית, וזה בהחלט אינו מעניינה של פקידת שירות. דבורניק החליטה לשתף את אחותה מילי בשאלה מה לעשות במיה, אבל ידעה שפיטורים אינם באים בחשבון.

דודה מילי לא תתרצה, ודבורניק, בכעס כבוש, פנתה שוב לבדוק אם כל הבולים מודבקים כראוי והיא ניסתה לקלף כמה מהם בעדינות, וכשעלה הדבר בידה צעקה: את רואה?! אמרתי לך! את לא טובה לשום דבר! הבול הזה ייפול בדרך, והבול הזה, אני רואה אותו נושר עוד בארץ – והיא הצביעה על בול ורוד שנשלח ליפן דווקא ואוניות קיטור מצוירות עליו וחבטה בכוח בבולים ובמכתבים לאחר שהרטיבה אותם פעם נוספת ברוק שלה.

You are always on my mind
עוד לא דיברו ביניהם. רק על השאלות והתשובות בחשבון דיברו. אבל ידברו. אם יבוא הרגע הנכון. מיה זכרה תמונה מתוך ספר שירי הילדים שלה – עץ מושיט את ידיו הארוכות לרוח וכל עליו נטרפים. נטרפים זו המלה הנכונה. ואולי נבלעים ברוח. ואת הנעשה אין להשיב.

התל אביבים, מאת רחל שיחור, הוצאת כרמל ישראל