אתם מחליטים מה הסוף של הספר הזה

"אוקסנה היא עובדת זרה מקזחסטן הנעלמת יום אחד, איננו יודעים לאן הלכה, וגם לא ברור האם תחזור. מירב סדי-נקר בחרה שלא להציע סוף לסיפור, אבל מציעה לקורא את כל הנתונים כדי שיפנטז את הסוף שלו. הסוף שלי אופטימי: היא תחזור, וצפויים לה חיים יפים. הסוף שלי נשען על כך שגיבורי הספר, שהם דוברי המונולוגים המהווים אותו, הם אנשים טובים, אף כי כולם חיים על קו הקץ ומחפשים נחמה.

לספר מעלות רבות, שזיכו אותו בפרס ספיר לספר ביכורים. המעלה הראשונה היא שאי אפשר לעזוב אותו מן היד. זו אינו ערובה לאיכות, אבל אני מחזיק בדעה הלא מובנת מאליה שספר אינו אמור לשעמם. המונולוגים יוצרים אירוע דחוס, דרמת חיים גדולה המתרחשת לאורך יומיים של חורף בתל אביב, בין הדרום העזוב והעני של העובדים הזרים, לבין הצפון הנקי והשבע, אבל מסתיר מאחורי חלונות הבתים אנשים מיוסרים, זוגות ששכחו לדבר זה עם זה ולבבות בודדים שאינם מצליחים לבנות את חייהם.

בתוך העלילה נוצר מפגש של קווים נפגשים ומקבילים כאחד. אהבות לא מתממשות, יחסי אחיות, ילדים שנקרעו מאמם. הרקע החברתי אינו נסתר: זוהי ישראל של עידן העובדים הזרים. היא מנסה להתנער מהם, לגרש אותם ולראות בהם 'תופעה', אבל הם כבר בשר מבשרה. סדי-נקר מביאה בין הפרקים מידע יבש על מצבם של העובדים הזרים. מהלך אמיץ, אך לא לגמרי מנומק.

ספר מונולוגים נבחן ביכולת ליצור שפה ייחודית לכל דובר. הדוברים יוצרים פוליפוניה של קולות, פוליפוניה ישראלית. שפת היבריש עילגת אך מגובשת של אוקסנה (במעט הציטוטים ממנה) וידידתה העובדת הזרה. שפה פשוטה של שמעון, ישראלי חסר השכלה, המספיקה להביע את מגוון הרגשות האנושי. השפה הלא מסומנת, ועל כן הפחות מעניינת, של שני המשכילים: הפרופסור והדוקטורנטית. ומעל כולם, הילד מיכאל, בלשן קטן בן שמונה שהשפה העברית מהפכת את גלגלי מוחו ללא הרף.

הרבה רומנים ישראלים חוזרים אל המרחב החברתי, אל מפגש השבטים הישראלי, אל הפוליפוניה הלשונית-תרבותית שבה אנו חיים. בסוגה הזו יש ל'אוקסנה' מקום של כבוד".

רוביק רוזנטל הוא סופר ולשונאי, מחבר ספר הילדים "חנות המילים של נעם", שיצא לאחרונה בהוצאת כתר

ניר ברעם ממליץ על "בת המקום"

יונתן יבין ממליץ על "חלומותיהם החדשים"

סמדר שיר ממליצה על "המתיקות שבשכחה"