סיכום השנה בספרות

שנת תשע"ג הייתה שנה סוערת בספרות העברית בעיקר בגלל החוק להגנת הסופרים שעבר לאחרונה בכנסת, והצליח להצית ויכוחים סוערים שהתנהלו על במות שונות לאורך כל השנה.

 

גם רשת האינטרנט סיפקה שערוריה ספרותית מסוימת, כאשר הסופר עוזי וייל, שניסה לגייס כספים לכתיבת ספרו החדש באמצעות פרוייקט מימון המון אינטרנטי, עורר עליו את חמת הגולשים כשהתברר שהספר יצא לאור בהוצאת ספרים גדולה והגיע לחנויות עוד בטרם הגיע לתורמים.

 

השנה גם נפרדנו מכמה אושיות מרכזיות בספרות ובתרבות הישראלית ביניהן יורם קניוק, דבורה עומר, אמנון דנקנר, ענת גוב וחיים חפר זכרונם לברכה. אין ספק, עם זאת, שגם אחרי לכתם, יצירותיהם ישארו איתנו וימשיכו להיות חלק מהתרבות הישראלית בהווה ובעתיד.

 

אבל מלבד כל אלה, תשע"ג הייתה גם שנה שבה יצאו לאור המון ספרים נפלאים בעברית. סופרים רבים כמו שי אספריל, אביבית משמרי, ניר רצ'קובסקי, ענת לב-אדלר ותמי זר הוציאו את ספרי הביכורים שלהם השנה. גם סופרים ותיקים יותר, ביניהם אהרון אפלפלד, יהושע קנז, אופיר טושה גפלה, אסתי ג. חיים, אהרן מגד ודרור בורשטיין הוציאו ספרים שזכו להדים רבים. בתחום השירה בלטו טל ניצן, נעמה גרשי, חגית גרוסמן, יעקב ביטון, וענת לוין; בתחום העיון יצאו ספרים מרתקים כמו "מחיר האלטרואיזם", "גרמנים נגד גרמנים", "גוף בלא נחת", "לחשוב מהר, לחשוב לאט" ו"הארנק והחרב"; ואילו בתחום ספרי הילדים, סופרים ותיקים כמו מאיר שלו, אתגר קרת, תמי שם-טוב ושירה גפן הוציאו לאור ספרים שזכו לפופלריות רבה.

 

עם זאת, למרות כל הספרים הנפלאים שצוינו לעיל, בחרנו להתמקד בעשרה ספרים שיצאו השנה ובלטו באופן מיוחד, כל אחד על פי דרכו. הנה הם לפניכם:

 

 

"הגבעה" מאת אסף גברון

עתניאל עסיס רצה להינות מחיים כפריים וקרובים לטבע, ולשם כך מצא שדה קטן באיזור יהודה ושומרון והעלה לשם מכולה. מהר מאוד הוקמו סביב החווה החדשה שלו חמישה קרוואנים, הוצב גנרטור, נפרץ ציר גישה והחלו עימותים עם הצבא. במנהל האזרחי טענו שאין אישור להציב את הקרוואנים, אבל גם אין אישור להוריד אותם. וכך הגיע לעולם מאחז "מעלה חרמש ג".

גברון, ששהה תקופה מסויימת במאחז מבודד ולא חוקי לצורך כתיבת הספר, כתב רומן נועז על נושא שנוי במחלוקת בחברה הישראלית תוך המנעות מנקיטת עמדה פוליטית, ערכית או מוסרית. הבחירה להביט מהצד על המציאות הקיצונית שמתנהלת בשטחים (הכבושים או המשוחררים) יוצרת אתגר בפני הקוראים שנאלצים להפקיד את הדעות הפוליטיות שלהם בכניסה לספר ולקבל אותן בחזרה רק בסופו, כשבינתיים העלילה של גברון מאפשרת להם לקבל זוית אחרת על המציאות בהתנחלויות, זוית שאמצעי התקשורת מתקשים לספק.

מלבד ההצלחה המסחרית של הספר בישראל, בחודש מאי התבשרנו שזכויות התרגום של הספר נמכרו לשבע מדינות (ארה"ב, גרמניה, הולנד, איטליה, צרפת, שבדיה ואנגליה) וגברון קיבל סכום מקדמות כולל של למעלה מ-100 אלף יורו. בנוסף, גברון הוא אחד משני סופרים ישראליים (יחד עם אתגר קרת) שהופיעו בפרוייקט מיוחד של המגזין "Esquire" שחגג שמונים שנה להיווסדו והשיק אתר אינטרנט מיוחד שבו הופיעו קטעי פרוזה של 125 סופרים מרחבי העולם בהם שמות כמו איאן מקיואן, סלמן רושדי, ג'ונן ספרן פויר, זיידי סמית ואחרים.

הגבעה, אסף גברון. הוצאת ספרי עליית הגג, 430 עמ', 98 שקלים.

"אפשרות של אלימות – אברהם אברהם החקירה השנייה" מאת דרור משעני

פחות משנתיים אחרי הההצלחה של "תיק נעדר" בארץ ובעולם, יצא השנה הספר השני בסדרת הבלש של דרור משעני - "אפשרות של אלימות" - וזכה גם הוא להצלחה רבה ולביקורות משבחות.

 

כשהוא מצולק מהשגיאות שביצע בפענוח החקירה הקודמת, מנסה הבלש של משעני - השוטר אברהם אברהם - לפענח מקרה חדש שמתחיל במזוודה שמונחת ליד גן ילדים ובה מטען חבלה ללא חומר נפץ. הטעויות שביצע בספר הקודם רודפות את אברהם אברהם גם בספר הנוכחי (מהלך ספרותי מעניין כשלעצמו) והופכות את דמותו למורכבת ואנושית במיוחד.

 

אם ספריו של משעני הציתו בכם עניין מחודש בדמות הבלש, כדאי לכם לעיין גם בספר "הבלש כגיבור תרבות" מאת ד"ר דוד גורביץ' שיצא לאור בחודש שעבר ומתאר את ההיסטוריה של היצירה הבלשית תוך התמקדות בבלשים מפורסמים מהארץ ומהעולם, ובתוכם גם אברהם אברהם של משעני.

 

אפשרות של אלימות - אברהם אברהם החקירה השנייה, דרור משעני. הוצאת כתר, 259 עמ', 96 שקלים.

 

"שתיים דובים" מאת מאיר שלו

מאיר שלו הצליח להכניס השנה שני ספרים לרשימות רבי המכר ובזמן כתיבת שורות אלה הם עדיין נמצאים במעלה הרשימות הללו. האחד הוא ספר ילדים בשם "וניל על המצח ותות על האף" שהוא מעין גירסת המשך ל"אבא עושה בושות" האהוב (רק שבינתיים האבא הפך כבר לסבא); והספר השני הוא "שתים דובים" - רומן מותח על רצח שהתרחש בשנת 1930 במושבה כלשהי בארץ ומסופר על ידי רותה תבורי, מורה בבית הספר התיכון של המושבה. כמו ברוב ספריו של שלו, גם כאן ישנן מנות גדושות של תיאורי נוף ארץ ישראלי, עלילה שמתרחשת בתקופת העלייה השניה, ושפת כתיבה שמתנהלת בין העברית התנ"כית לעברית (העילגת לא פעם) של ימינו.

 

השם המשונה של הספר לקוח גם הוא מהתנ"ך (מלכים ב', פרק ב', פסוק כד( ושלו טוען כי מדובר ב"טעות יפה" שהשתרבבה למקרא: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110). אולם בעקבות הספר התעורר דיון בקרב חובבי השפה באשר לתקינות הצירוף "שתיים דובים", עד שהאקדמיה ללשון עברית פרסמה מאמר בנושא וטענה שלא מדובר בטעות, כי אם בסגנון ביטוי שמופיע פעמים נוספות בתנ"ך.

 

שתיים דובים, מאיר שלו. הוצאת עם עובד, 369 עמ', 94 שקלים

 

"איך שהעולם נהיה לבן" מאת דליה ביטאולין-שרמן

לאחרונה הסתיים מבצע "כנפי יונה" שבמסגרתו העלתה הסוכנות היהודית את אחרוני בני הפלשמורה מאתיופיה לישראל, ובכך באו לקיצן 30 שנות עליה מאתיופיה. למרות הותק היחסי של בני הקהילה בישראל, ההשתלבות שלהם בחברה הישראלית ידעה לא מעט קשיים. בדיוק על הקשיים האלה כותבת דליה ביטאולין-שרמן בקובץ הסיפורים שהוציאה השנה. למעשה, היא מתמקדת באופן ספציפי בקשיים של נשים אתיופיות שנמצאות בשלבים שונים של קליטה בארץ, וצריכות להתמודד עם החברה הישראלית החדשה מחד ועם הוריהן ומשפחתן (שהקליטה שלהם בישראל לפעמים אף קשה יותר) מאידך. הסיפורים מסופרים מנקודת מבט אישית שמתארת את ההווה של הנשים הללו, טכניקה שיוצרת אצל הקורא תחושה שהוא מביט על העולם דרך מצלמה נסתרת שנושאת על גופה בחורה אתיופית ורואה את המציאות מבעד לעיניה.

 

גם אם מבחינה ספרותית הספר יודע עליות ומורדות (בוסריות האופיינית לספרי ביכורים), הוא עדיין אחד הספרים הבולטים והמעניינים שיצאו השנה ואין ספק שהוא מהווה אבן דרך בספרות הישראלית, כשלראשונה אנחנו זוכים לקרוא על המציאות של נשים אתיופיות בגוף ראשון וללא תיווך.

 

איך שהעולם נהיה לבן, דליה ביטאולין-שרמן. הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 141 עמ', 88 שקלים.

 

 

"צילה" מאת יהודית קציר

עשר שנים אחרי ספרה הקודם "הנה אני מתחילה" (בתווך יצאו עוד שני קבצי סיפורים שפורסמו בעבר במתכונת אחרת), הוציאה השנה יהודית קציר את ספרה העשירי במספר - "צילה". צילה רמברג-מרגולין היא אם-סבתה של יהודית קציר, שנפטרה בשנת 1967 והותירה אחריה מחברת זכרונות ובה סיפור חיים יוצא הדופן. היא נולדה בסוף המאה ה-19 בעיירה קטנה בליטא ומעולם לא למדה בבית ספר. בשנת 1905 היא נקלעה לפרעות אודסה, שם הוכתה על ראשה בגרזן ואיבדה את עינה השמאלית. מיד לאחר החלמתה החליטה לעלות לארץ ישראל יחד עם בעלה לזר וכאן נולדו לה חמישה ילדים אותם גידלה במסירות. בגיל 37, בזמן שחיה עם בעלה ומשפחתה בגדרה, היא הכירה את חנן, חלוץ שהיה צעיר ממנה בתשע שנים, והתאהבה בו. שלא כמקובל במקרים כאלה, חנן עבר לגור עם משפחתה של צילה (כולל בעלה) והיא הפכה לאישה עם עין אחת ושני בעלים. כך ניהלה את חייה עד מותה. הסיפור הבלתי יאמן של צילה נמשך לאורך כ-500 עמודים גדושים ומפליאים, והוא מלווה גם את החיים בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים, בין יפו, באר שבע, גדרה, עזה ותל אביב.

צילה כתבה את זיכרונותיה לאורך כארבעים שנה, אבל לא ילדיה, שלהם נועדו המחברות שהשאירה, ולא נכדיה, קראו את מה שכתבה. דווקא נינתה הבכורה, יהודית קציר, היא הראשונה שהתוודעה למחברת וכן ליומנו של חנן ויצרה מהם את הרומן רחב היריעה הזה שהוא מעין אוטוביוגרפיה שמתחילה 60 שנה לפני לידתה.
מעבר להפיכתו המיידית של הספר לרב מכר, קיבלה קציר גם ביקורות טובות ותגובות אוהדות, כשאחת מהן הגיעה במפתיע מהאזרח מספר אחת בישראל - שמעון פרס. וכך הוא כותב במכתב ששלח לקציר:

"יהודית יקרה,
כשסיימתי לקרוא את ספרך 'צילה' חשתי שזו פעם ראשונה שאני קורא ספר על אשה שנכתב בידי אשה, והוא סיפור אמיתי ונרטיב רוטט. [...] כשקראתי את 'צילה' חשתי פתאום שהספרים הנחשבים על נשים נכתבו בידי גברים, וספק אם הם אכן ירדו לגבורתן העלומה, חשפו את חיוניותן המדהימה - ליצור חיים, לקיים חיים, לשאת חיים, מבלי להיכנע לתלאות שנערמו על דרכן. [...] זהו סיפור הנושא בחובו באופן מפתיע, אבל לא באופן מדומה, שני ניצחונות גדולים: ניצחון של אשה שעקרו את עינה אבל לא גזלו את מאור עיניה; וגם ניצחון עם שידע חורבן ושואה שלא יכלו לו, ועל מדבר שנסוג לאחור ואיפשר לעם לפרוח מחדש. [...] ספרך עושה אמת במקום שאחרים ניסו לדמיין אותה על סמך ראייתם החד צדדית. לאדם שהוא ילוד אשה ושותף לאשה ראוי לקרוא בספר זה גם כדי שיבין את עצמו, ויבין את זוגתו, שהיא על פי רוב השותף הבכיר בברית בין הבתרים.
שמעון פרס"

צילה, יהודית קציר. הוצאת הספריה החדשה, 509 עמ', 109 שקלים.

"להבעיר את המים באש" מאת נעם פרתום

זהו ספר השירה היחיד ברשימה שלנו, אבל הוא הצליח לעורר עניין וסקרנות יותר מרוב ספרי הפרוזה שיצאו לאור השנה. נעם פרתום היא משוררת צעירה (27) שצורת ההגשה שלה והשפה הייחודית בה היא משתמשת גרמו לה להצליח גם בקרב קהל שלא נמנה עם חובבי הז'אנר, ולא בכדי משווים אותה שוב ושוב ליונה וולך. היא החלה להפיץ את שירתה במופעי "ספוקן-וורד" - "נקודת האלכימיה בין תיאטרון, פרפורמנס ושירה, עם השפעות של ביט וסול" להגדרתה - ובסרטוני יוטיוב פרובוקטיבים שהפכו במהרה לויראליים וכונסו תחת השם "פואטיוב". אחרי שצברה קהל רב בהופעות ובפעילות ברשת (בעיקר ברשתות החברתיות אותן היא מכנה "פייסוש" ו"צוויצער"), החליטה פרתום להוציא השנה את שיריה גם בגרסה הכתובה שמאפשרת לשפוט את איכותם במנותק מההגשה המרהיבה והייחודית שלה.

 

החשש מאיבוד כוחם של השירים במעבר לדפוס התבדה מהר מאוד. דווקא בצורה הנקייה והמודפסת אפשר להתעמק כראוי ברבדים הרבים הנמצאים בשפה הייחודית של פרתום, וכמובן, גם בסיפורים הקטנים שנושאים בחובם השירים.

והייתה השנה גם שערוריה שנקשרה בשמה ועשתה את דרכה לעמודים המרכזיים בעיתונים: מורה לספרות בתיכון עירוני א' בתל אביב, הזמין את פרתום לפגישה עם תלמידים וביקש ממנה להקריא את אחד השירים הבוטים ביותר שלה. היא הסכימה (והודתה מאוחר יותר שהייתה צריכה לסרב) והקריאה את השיר "מה חשבתי כשהלכתי אל הזין המדבר" שמכותרתו אפשר להבין כי הוא עוסק בתכנים מיניים. העיתונים דיווחו כי "ההורים והתלמידים הזדעזעו" ובעקבות כך התעורר ויכוח ברשתות החברתיות סביב השמרנות בבתי הספר ובעיתונים שהזדעזעו כל כך משירה של פרתום.

 

להבעיר את המים באש, נעם פרתום. הוצאת חרגול, 189 עמ', 78 שקלים.

 

 

"בא בימים" מאת יורם קניוק

יורם קניוק נפטר השנה בגיל 83, אבל בשנים האחרונות הוא עסק ללא הרף במותו המתקרב, במיוחד לאחר שחווה מוות קליני לפני כשבע שנים (תקופה שמתוארת בספרו "על החיים ועל המוות"). הספר "בא בימים" מתעמת גם הוא עם המוות כאשר גיבורו הוא צייר זקן בשם אורלב המצייר מתים לפרנסתו. לילה אחד מתקשרת אליו אלמנה טרייה ומזמינה אותו לצייר את קלסתרו של בעלה המת. אורלב פורש בפני האישה הזרה את סיפור חייו, והיא מחזירה לו בסיפור מפתיע משלה. ככל שהלילה מעמיק והשעות נוקפות, אורלוב מגלה כי המת שאותו הוא מצייר אינו זר לו לגמרי - גילוי שצובע באור חדש את המפגש ביניהם, שני מכרים שלא נפגשו מעולם. גם אם לא מדובר בספרו הגדול ביותר של קניוק, אפשר לראות ב"בא בימים" מעין מכתב פרידה ספרותי מהעולם וממדינת ישראל שבכל שנות כתיבתו ניהל איתה מערכת יחסים אמביוולנטית של אהבה-שנאה.

 

בא בימים, יורם קניוק. הוצאת ידיעות ספרים, 102 עמ', 88 שקלים.

 

"העונה האחרונה של מוטי ביטון" מאת קובי עובדיה

כמה חודשים לפני שאמנון לוי החזיר את הבעיה העדתית למרכז הדיון הציבורי, יצא לאור הספר "העונה האחרונה של מוטי ביטון" של קובי עובדיה ואפשר לקוראי הספרים להציץ לחייהם של בני משפחה הרוסה ומודכאת מירוחם של סוף שנות ה-80, מבעד לעיניו של נער בן 13. כדי לברוח מהמציאות הקשה בירוחם, מוטי ביטון צופה באדיקות בסדרה "שושלת" ומנסה לכתוב אופרת סבון בעצמו. באופרת הסבון שלו משחקים רק אשכנזים, בדיוק אותם אשכנזים שפיטרו את אמו מהעבודה ויצרו את ההרס והדיכאון שמהם הוא מנסה לברוח. אך אט אט המציאות הקשה של חייו חודרת מבעד לחיים הפנטסטיים של גיבורי אופרת הסבון שלו, והוא מתחיל לכתוב על עצמו ועל חיי משפחתו וסביבתו הקרובה. הקשיים של מוטי ביטון רבים מנשוא: הוא נער שמן, דחוי ונטול חברים, אמו ואחותו מובטלות וסובלות מדיכאון והוא חשוף להתעללות מינית מצד בעל הקיוסק השכונתי וגם מצד אמו. המעבר מאופרת הסבון האסקפיסטית לקשיי היומיום בירוחם, מוסיף פן אבסורדי וגרוטסקי לעלילה והופך אותה לעצובה ומצחיקה בו זמנית.

המציאות שמתאר עובדיה כמעט ולא קיימת בספרות העברית ולכן ספרו בלט במיוחד בין הספרים העבריים שיצאו השנה; אבל הייחוד של "העונה האחרונה של מוטי ביטון" לא מסתכם רק בהצפת הפערים העדתיים שקיימים בישראל ומתן ביטוי לבעיות הקיומיות של אנשי עיירות הפיתוח, אלא גם בכתיבתו החדה והאינטנסיבית של עובדיה ובעלילה רבת הרבדים שהוא מציע.

העונה האחרונה של מוטי ביטון, קובי עובדיה. הוצאת כתר, 289 עמ', 96 שקלים.

"צל עולם"מאת ניר ברעם

זהו הספר הטרי ביותר ברשימה שלנו, שיצא רק בחודש שעבר וכבר הספיק לגרוף מחמאות מהמבקרים ולהכנס לרשימות רבי המכר. "צל עולם" הוא רומן שמעמיד במרכזו את המערכת הגלובלית ואת ההרס והחורבן שהיא מסוגלת לזרוע בעולם. הוא מורכב משלושה צירי עלילה מרכזיים: חבורת צעירים לונדונים שלא נשאר להם שום דבר להפסיד ונשבעים לחולל אירוע שיכה את העולם בדהמה, חברת ייעוץ אמריקאית שמתמרנת בין משטרים בכמה יבשות, ובין שתיהן - דמותו של גבריאל מנצור מירושלים, שחובר לקבוצת אנשי עסקים הנחושים לנצל את ההזדמנויות שיצרה הפריחה הכלכלית של שנות ה-90.

הספרות הישראלית מיעטה לעסוק לאורך השנים באירועים גלובליים שקשורים בכלכלה ובחברה, ובכלל, העיסוק בכסף נעדר מרוב הספרים העבריים. 

 

צל עולם, ניר ברעם. הוצאת עם עובד, 484 עמ', 98 שקלים.

 

"הנכס" מאת רותו מודן

ונסיים עם ספר מז'אנר ספרותי שכמעט ולא היה קיים עד לאחרונה בשוק הספרים הישראלי - רומן גרפי בשם "הנכס" שכתבה ואיירה רותו מודן. מיקה וסבתהּ רגינה טסות לשבוע בפולין כדי למצוא את "הנכס" שבו גרה משפחתה של הסבתא לפני המלחמה ולהשיב אותו לבעלותן החוקית. או כך לפחות חושבת מיקה. כפי שמתברר מהר מאד, לרגינה יש מניעים נסתרים משלה. העלילה מתפצלת לשני כיוונים עיקריים, כשבאחד מהם מחפשת מיקה את אותו נכס מדובר ובדרך פוגשת בחור פולני שמוצא חן בעיניה ועוזר לה להתמצא ברחבי ורשה; ובציר העלילה השני, מתחקה סבתא רגינה אחרי דמות מעברה שקשורה גם היא לנכס המשפחתי שננטש בעקבות המלחמה. וכך, במעין עריכה צולבת ספרותית, מודן מאפשרת לקורא לעקוב כמעט במקביל אחרי שתי הדמויות המסתובבות בחלקים שונים של העיר ורשה, ולהינות מעלילה קצבית, מצחיקה ומרגשת.

אף על פי שאפשר לחשוד שמדובר ב"ספר שואה" מנקודת מבט של דור שלישי, זו תהיה טעות לחשוב כך. "הנכס" הוא ספר על פולנים ויהודים וישראלים ובעיקר על אנשים. השואה קיימת בו כחלק מהתרבות וההיסטוריה שקשורה בדמויות (הן הישראליות והן הפולניות), אבל לא כעניין מרכזי.

מודן מצליחה במהלך הספר לתפוס במדויק את הלכי הרוח הישראלים אל מול אלה הפולנים, והיא מצליחה לעשות זאת לא רק בזכות המילים שהיא שמה בפי הדמויות, אלא בעיקר בזכות יכולות האיור המופלאות שלה. עוד לפני שהן מדברות, הדמויות מעבירות לקורא לא מעט מהאופי שלהן באמצעות המראה הכללי, הלבוש ושפת הגוף.
"הנכס", למרות שנכתב במקור בעברית, יצא לאור קודם באנגלית וזכה לשבחים רבים בעולם (הוא נבחר ע"י אמזון לאחד מעשרת ספרי הקומיקס הטובים של השנה). בכך הוא הצטרף לרומן הגרפי הקודם של מודן, "קרוב רחוק", שזכה גם הוא להצלחה מרשימה ברחבי העולם ובשנת 2007 נבחר ע"י ה"טיים מגזין" לאחד מעשרת הנובלות הגרפיות הטובות של השנה.

הנכס, רותו מודן. הוצאת עם עובד, 222 עמ', 128 שקלים.

 

לבלוג הספרות "קורא בספרים" של ירין כץ>>>