מסך משלה: הסרטים ששמים את הגיבורות שלהם במרכז הפריים

לפעמים, הקולנוע מקום שאנחנו הולכים אליו כדי לנקות את הראש - אבל לעיתים אנחנו עושים זאת כדי לחשוב קצת ולהפעיל את הראש, ולא סתם לצפות בשלל סצנות אקשן מרהיבות שמעלות את האדרנלין בגופנו.

"לאכול, להתפלל, לאהוב" (2010)

סרטו של ריאן מרפי בכיכובה של ג'וליה רוברטס מציג את המסע של ליז, אישה שבוחרת לעזוב את המקום הנוח וללכת על הבלתי מוכר כדי למצוא את עצמה מחדש. הסרט מציג נשיות שמסרבת להיכנע למסלול הסטנדרטי שעוקב אחרי נישואין לבחור טוב, ילדים (וכמה שיותר) וקריירה מצליחה. הגיבורה בוחרת להיות אנוכית על מנת להציל את עצמה - לא בהכרח מאויב, אלא מחיים שלא מרגישים לה מדויקים.

במהלך הסרט, ליז לומדת לאהוב את עצמה ולהפסיק להגדיר את האהבה שלה על ידי אהבה חיצונית (או אישור חיצוני) מגברים. אהבה עצמית היא באמת תנאי לאהוב את האחר, והסרט מציג לנו את זה בצורה מופתית - בסופו של דבר, היא הדמות המרכזית בסרט על חייה.

"נועה בת 17" (1982)

המרד של נועה הוא למעשה מרד רגשי, שלא נעשה בקול רם. היא מסרבת לתת לאידיאולוגיה של סביבתה להכתיב לה מה לעשות. כוחה נובע מהיכולת שלה להגיד "לא" - מה שהופך אותה לחופשייה, אך גם למאוד בודדה. בנוסף על כך, בשל כך שהסרט מתרחש בקיבוץ ובתנועת נוער בה הכול שייך לכולם, נועה מבקשת פרטיות בתוך כל זה - חדר משלה, מחשבות משלה ופרטיות משלה, באופן שמביא את הצורך של כל אחד ואחת מאיתנו בהגדרת מרחב הן בטוח והן אישי.

"ליידי בירד" (2017)

למעשה, כבר בשם הסרט מוצגת לנו בחירתה של כריסטין - השם שאליו היא עונה. גם בסופו של הסרט, כאשר היא מגיעה למחוז חפצה, היא מבינה שהעבר שלה ואימה תמיד יהיו חלק בלתי נפרד ממנה, וכשהיא מקבלת זאת - הנשיות הבוגרת שלה מתחילה.

"ג'ונו" (2007)

הסרט מגולל את סיפורה של ג'ונו, נערה בת 16 (אליוט פייג', שאז היה עדיין אישה צעירה בשם אלן) אשר מגלה שהיא בהיריון מחברה הטוב פולי (מייקל סרה), ומחליטה לא לעבור הפלה. היא מוצאת עבור התינוק המיועד זוג הורים אמידים, והסרט עוקב אחר המסע הרגשי אותו היא עוברת במהלך ההיריון.

"אפס ביחסי אנוש" (2014)

הגיבורות של הסרט בבימויה של טליה לביא, הן הגיבורות של הסיפור שלהן: דפי (נלי תגר) וזוהר (דאנה איבגי) הן פקידות בשלישות המשעממת בבסיס שיזפון, שמציגות את העולם הנשי הרגיש בתוך הצבא, שמהווה מסגרת "גברית" לרוב. הסרט מביא לקדמת הבמה את ז'אנר האקשן בתוך המשרד הצה"לי, דבר שבא לידי ביטוי למשל בסצנת קרב אקדחי הסיכות, שמציג בצורה מופתית פרודיה לקרבות ירי בסרטי אקשן המוכרים לכל, שבטח מלאים בגברים שריריים שמנסים לפגוע אחד בשני.

"המסע המופלא" (2001)

סרטו זוכה האוסקר של הייאו מיאזאקי מציג לפנינו עולם פנטזיה אנימטורי השוזר בתוכו את סיפור הגבורה של צ'יהירו, ילדה בת 10 שלכודה עם הוריה בעולם רוחות משונה שכדי להצילם היא עוברת מסכת משימות. הסרט מציב במרכזו גיבורה שמוכיחה שגם ילדה קטנה ומפוחדת יכולה להכניע מכשפות ורוחות אם היא נשארת נאמנה ללב שלה, וזהו קסם הסרט.

באחת הסצנות בסרט מוצגות אחיות תאומות, שמציגות את הנשיות בסרט במעין חלוקה - ככוח בונה (בדמותה של זניבאבה) או ככוח הורס (בדמותה של יובאבה), והסרט מבקש להציג את שני הצדדים ולתת להם לגיטימציה מלאה, שכן נשיות היא מכלול שמכיל בתוכו כוח אדיר.

"למלא את החלל" (2012)

הסרט המופתי של הבמאית רמה בורשטיין מעניק לצופה מבט חודרני ועמוק למעבי החברה החרדית. הסרט מגולל את סיפורה של משפחה שאחת מבנותיה נפטרת בעת הלידה של בנה הבכור, ומשאירה את הבעל יוחאי (יפתח קליין) אלמן. אחותה של אסתר, שירה (הדס ירון, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה היוקרתי על תפקידה בסרט), נמצאת בשלבי שידוך עם בחור, אך לאחר מות אחותה מחליטה לוותר על אותו שידוך, ומשפחתה מנסה לשדך לה את יוחאי. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עדינה וכואבת, שמובילה את שירה להיקרע בין רצונה שלה ובין רצון משפחתה.

שירה עוברת תהליך של הפיכה מילדה לאישה, עם כל היוצא מכך, כמו היכולת לבחור בחירות חופשיות שמשרתות אותה ואת האינסטרסים שלה. הסרט מבקש לשאול את הצופים: האם אפשר למלא חלל של אדם אחד באדם אחר (או במקרה הזה, באישה אחרת)?

"תלמה ולואיז" (1991)

הקלאסיקה הקולנועית הפמיניסטית בבימויו של רידלי סקוט שם במרכזו שתי גיבורות (סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס) שבורחות מהחוק, ומהעולם הגברי. הנשיות שבו מוצגת ככוח שובר מסוכמות חברתיות, ובקשר של חברות ככוח עליון. הסצנה שסוגרת את הסרט, בו השתיים קופצות מהצוק בתוך המכונית, מסמלת שעדיף למות בתוך החופש מאשר חיים בכלא - במובן הטאפורי והפיזי כאחד.

סוף הסרט מעניק לצופים תחושת אופוריה, שכן הגיבורות זכו למה שרצו - חופש מוחלט. סרט זה היה בין הראשונים ששמו במרכזו חברות נשית שלא סובבת סביב גברים או סביב מערכות יחסים - אלא סביב חירות.

"פרנסס הא" (2012)

הסרט בבימוי של נוח באומבך ובכיכובה של גרטה גרוויג (עליה כבר דיברנו), שגם כתבה את התסריט, שם במרכז חברות נשית המוצגת לנו כ"סיפור האהבה המרכזי". המסע של הסרט מתחיל כאשר סופי, שותפתה לדירה של פרנסיס, עוברת לגור עם בן זוגה.

הסרט מעניק לכאב של פרנסיס עומק של כאב הדומה לשל שברון לב, ומבקש לשים את הדמויות פרנסיס וסופי במרכז, וקורא ליצירת חברות אמת שלא פחות (ואולי אפילו יותר) חזקה ממערכת יחסים רומנטית זוגית. הסרט שם במרכז רגעים "נשיים" קטנים כמו שיחות עומק לתוך הלילה או ארוחות משותפות, ונותן להם משקל עמוק של חברות אמת, שהיא לאו דווקא מושלמת, שמהווה עוגן בעולם בלתי יציב.

"אור" (2004)

הסרט בבימויה של קרן ידעיה עוסק במעגל הזנות ובאי-היכולת לצאת ממנו. למרות זאת, מנסה גיבורת הסרט אור (דאנה איבגי. כן, שוב היא) להוציא את אימה רותי (רונית אלקבץ ז"ל) מהמעגל תוך מציאת עבודה בניקיון בתים עבורה. אור עובדת בתור שוטפת כלים וממחזרת בקבוקים גם בעצמה, כדי למנוע מאימה לחזור לרחוב.

הסרט עוסק בניסיון לגאולה של אור, "המבוגר האחראי", להוציא את רותי מהמעגל - לאחר שזו לא צולחת בלשבור אותו - והיא נשאבת אליו בעצמה, מנסיבות כלכליות וחברתיות, בשתיקה מחאתית מוחלטת נגד עולם שבמילא לא היה שש להקשיב למה שהיה לה להגיד.

אור לא רק מציבה בפני הצופים את הגיבורה הנשית במרכז הפריים, אלא גם מציגה כיצד היא נדחקת לפינה בעולם גברי שמוצג כדמויות צללים, או כלקוחות חולפים. החברה לא מאפשרת לאור לפרוח כרצונה. הכניסה שלה לזנות בסוף הסרט אינה בחירה, אלא תוצאה של היעדר רשת ביטחון לנשים במצוקה. נשמע רלוונטי גם לימינו, לא?