90 שנה אחרי, הסרט הזה של צ'ארלי צ'פלין מבין את חיינו יותר טוב מאיתנו
בשנת 1936, כמעט עשור לתוך עידן הקולנוע המדבר, החליט אייקון הקולנוע האילם ליצור סרט אילם אחרון שלא התקבל בהתלהבות רבה. 90 שנה בדיוק אחרי, אפשר להגיד שההימור של הקומיקאי השתלם, כשסרטו הפך לאחד הסרטים האהובים והטובים ביותר בכל הזמנים. אך מה באמת מבין "זמנים מודרניים" על טכנולוגיה, פאשיזם ואנושיות יותר טוב מאיתנו?
חשבו על עולם בלי גדרות או מגבלות שפה, דת, אמונה, אידיאולוגיה, גזע. האם הוא אפשרי? הקולנוע האילם, אי אז לפני 100 שנה ויותר, ניסה לקרב את העולם אל הבלתי יאמן. לרגע סרטים מכל עבר (או אירופה ואמריקה, בעיקר), עם רגעים אנושיים והומור מדבק, יכלו לגעת בכולם - ללא קשר להבדלי התרבות וארץ המוצא.
אחד ממפיצי בשורת הטרנס-לאומיות שטמן בחובו הקולנוע האילם היה אחד ושמו צ'ארלי צ'פלין - קולנוען, שחקן, יוצר, קומיקאי ואחד האנשים המפורסמים על הפלנטה, ובמקביל "נווד" חמוד ואילם, שלומיאל עם כובע שחור ושפם פצפון, וסמל על-זמני ששייך לכל אחד בעולם. כך, בצרפת למשל, הפך צ'פלין ל"שארלו" ("Charlot"), ובפורטוגל היה ל"קרליטוס" - פחות כוכב הוליוודי נוצץ, ויותר שכן חביב מהשכונה. זו היא גם ככל הנראה הסיבה מדוע צ'פלין לא שש לוותר על הקולנוע האילם שנים לתוך קיומו של הקולנוע המדבר. התעקשותו לא הייתה לחינם: למעשה, היא הביאה לעולם את אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, אילמים או מדברים, והוא "זמנים מודרניים" - שחוגג בדיוק היום (חמישי) 90 שנה.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בעודו מקדם את סרטו הקודם "אורות הכרך" - אף הוא יצירה אילמת, ארבע שנים אחרי פרוץ מהפכת הסאונד - ראה צ'פלין במו עיניו את השפעות השפל הגדול על העולם. שיחה מזדמנת עם מהטמה גנדי (לא אחר) על טכנולוגיה מודרנית גרמה לקומיקאי להבין ש"תיעוש יתר, רק למטרות רווח" נישלה מיליונים מעבודותיהם והרסה את חייהם של פועלים רבים.
כך, "זמנים מודרניים", שנולד ממפגשים אלו, מוצא את דמות הנווד כפועל פשוט ומותש במפעל תעשייתי גדול. כמה מותש? כה מותש, עד שיום אחד הוא חוטף התמוטטות עצבים, מנסה להבריג את פרצופיהם של שותפיו לעבודה ונתקע בין גלגלי המכונה (עוד נגיע לדימוי האייקוני הזה). במהרה מוצא עצמו הנווד בבית חולים פסיכיאטרי, למנהיג פועלים מזדמן, לבית הכלא, לאבטלה וחוזר חלילה. בדרכו, הוא פוגש בנערה יתומה ועדינה (פולט גודארד, שהייתה לאשתו של צ'פלין - אחת מיני רבות), שתופסת את תשומת ליבו.
גם צ'פלין באותה העת, כמו דמות הנווד, מצא עצמו "תקוע" בין גלגלי המכונה. סירובו לעבור לסרטים מדברים, בעודו מתחרה עם כוכבים קומיים זריזי מחשבה וחדים - כמו האחים מרקס, פגעה בו כלכלית. "זמנים מודרניים", שנכשל בקופות, תוכנן להיות פריצתו של הקומיקאי אל הקולנוע המדבר, אך במהרה הבין צ'פלין שאותה נגישות בינלאומית שמאפיינת לדמותו תיאבד אם יפתח את פיו, ולכן הוא החליט ליצור סרט אילם אחרון (או לפחות אילם לפרקים, שכן בעלי המפעל בכל זאת מדברים וצ'פלין עצמו פוצח לפתע בשירת ג'יבריש) ואיתו להפריש מהמסך את הנווד שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו.
"במשך שנים התמחיתי בסוג מסוים של קומדיה - מעין פנטומימה", אמר צ'פלין ב-1931, "בדקתי מה עובד ומה לא, פיתחתי את זה, הצלחתי לנווט את זה לתגובות שאני רוצה מהקהל. יש לזה קצב מסוים. דיאלוג, לתפיסתי, תמיד מאט פעולה, בגלל שזו מחכה למילים".
אולי דווקא אותה "ארכאיות" של צ'פלין - אייקון מובהק של המאה ה-20, אך זה שנולד בכלל ב-1889 - גרמה לו לראות אמיתות אוניברסליות, שנבלעו בעידן של התפתחות נמרצת ופאשיזם גובר. אלו נתפסו לימים כפוליטיזציה של עבודתו של צ'פלין, עם נטייה חזקה לכיוון סוציאליזם ואף קומוניזם - מה שהוביל אותו להיות נרדף על ידי המקרתיזם בארה"ב כ-20 שנה מאוחר יותר - אך בפועל, הקומיקאי לא באמת היה ה"צ'ה גווארה של הוליווד" שרבים ראו בו. הרדיקליות שבו הייתה יכולתו הבלתי נתפסת לתרגם את החרדות והרצונות האנושיים לכדי הומור טהור, כזה שאף פעם לא נס ליחו.
אין פלא, אם כך, שתמונתו של צ'פלין תקוע בין גלגלי המכונה הפכה לאחד הדימויים החזקים ביותר בתולדות הקולנוע. איך אותו חשש - שלא פעם מתממש - שגופים חזקים מאיתנו (מכונות או משטרים אפלים) יבלעו את האנושיות שבנו, כדי שנהפוך רק לעוד בורג קטן במערכת.
עבודתו של צ'פלין הפכה מכאן למהורהרת יותר, מפורשת יותר (כמו הסאטירה האולטימטיבית ב"הדיקטטור הגדול" או היצירה החצי-אוטוביוגרפית שהיא "אורות הבמה"), אך "זמנים מודרניים" נותר מעבר לזמן, ליוצר או ז'אנר. פילוסופים כמו ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר שבו וניתחו אותו; המפלגה הנאצית אסרה את צאתו בגרמניה בשל "הפצת מסרים קומוניסטיים" - נדמה שסוד הקסם של "זמנים מודרניים" הוא בדיוק אותו המתח בין בידור מתוחכם ובין אמיתות נצחיות. תמיד יהיו אלו שירצו שלא נתוודע אליהן, אך הן תמיד ילוו אותנו. אולי צ'פלין אכן הבין את חיינו יותר טוב מאיתנו.