הסרט על מייקל ג'קסון מנסה למסגר את סיפורו מחדש. למלך הפופ מגיע יותר מזה
"מייקל" מנסה לרכז בתוכו סיפור חיים שמשלב מיתולוגיה, טראומה, מוזיקליות ותקשורתיות, וכבר מתחילתו הוא לא ניטרלי או מחדש עובדתית, אך מדגיש היטב את השפעות ההתעללות של אביו בו. הזמר האגדי מגולם בידי אחיינו בדיוק כל כך גבוה, שמרגיש לעיתים כשחזור כמעט דוקומנטרי. עם זאת, למרות שמדובר בחוויה קולנועית מהנה ביותר, הסרט לא מצליח לעמוד בהיקף סיפורו של ג'קסון רווי השערוריות, ולעיתים הוא מרגיש כחומר גלם לסדרה שהייתה מצליחה להתעמק בו יותר
"מייקל", העוקב אחר סיפורו של מייקל ג'קסון, הוא אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שיצאו בשנים האחרונות במסגרת ז'אנר הסרטים הביוגרפיים-מוזיקליים. לא רק בגלל הדמות שבמרכזו, אלא גם בגלל המשקל התרבותי שהיא נושאת איתה. זהו ניסיון לרכז לתוך סרט אחד סיפור חיים שהוא בו-זמנית מיתולוגי, טראומטי, מוזיקלי ותקשורתי.
כצפוי, נקודת המוצא של הסרט אינה ניטרלית. האהבה הציבורית לזמר המנוח נוכחת כמעט בכל סצנה ב"מייקל". זו אהבה שחוצה דורות ותרבויות, והיא מאפשרת לסרט לפעול מתוך הנחה שהקהל כבר בפנים. במובן הזה, "מייקל" אינו מנסה לבנות מחדש את הדמות של ג'קסון, אלא דווקא למסגר אותה מחדש (ולנוכח השערוריות הרבות שפקדו אותו לאורך חייו, זה הגיוני מאוד מדוע בני משפחתו שהשתתפו ביצירת הסרט רצו לעשות זאת).
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
החלק הראשון של הסרט, המתמקד בילדותו של ג'קסון, הוא גם המדויק ביותר. ג'וליאנו קרו ואלדי, המגלם את מייקל הצעיר, מספק הופעה ויכולות קוליות יוצאות דופן שמצליחות לשחזר רגעים של הזמר האהוב לא רק מוזיקלית, אלא גם עם נוכחות רגשית מורכבת. מדובר בבחירה ליהוקית שמעניקה לסרט עוגן דרמטי משמעותי כבר מהפתיחה.
הדינמיקה המשפחתית מוצגת דרך מערכת היחסים עם האב, ג'וזף ג'קסון, בגילומו של המועמד לאוסקר קולמן דומינגו ("סינג סינג", "הנרדף"). הסרט אינו מחדש עובדתית, אך כן מדגיש את ההשפעה הפסיכולוגית של המשטר הנוקשה של ג'וזף, שהיה מכה את ילדיו, על עיצוב דמותו של מייקל. ילדותו של מייקל מוצגת פחות כשלב ביוגרפי בחייו אלא יותר כטראומה מכוננת, כשל העדויות שנחשפו לאורך השנים על ההתנהלות של אב המשפחה מקבלות לפתע דימוי חזותי, גם אם לא תיעודי.
את מייקל הבוגר מגלם ג'אפר ג'קסון, אחיינו של הזמר. מבחינה פיזית ובימתית מדובר בהופעה מרשימה מאוד. רמת הדיוק שלו גבוהה, לעיתים אפילו מטרידה, עד כדי שחזור כמעט דוקומנטרי. עם זאת, הבחירה בפרשנות מרוסנת ומכבדת יוצרת לעיתים דמות אחידה מדי. האלמנטים החדים יותר באישיותו של ג'קסון, בעיקר אלו שבאו לידי ביטוי על הבמה, מקבלים כאן פחות מקום.
לצידו, ניה לונג ("נעדרת", "איזה אנשים") בתפקיד אם המשפחה קת'רין ג'קסון, אשר מספקת נוכחות מאופקת המייצרת איזון רגשי, בעוד מיילס טלר המעולה ("וויפלאש", "אהבה בשחקים: מאווריק", "כלבי מלחמה"), המגלם את ג'ון ברנקה, עורך דינו ומנהלו בעבר של ג'קסון, מייצג את נקודת המבט התעשייתית, כמי ששמר כביכול על מייקל הכי הרבה ועשה אותו הכי עשיר. הדמויות המשניות מתפקדות היטב, אך אינן מתפתחות מעבר לפונקציה שהוקצתה להן.
הסרט מתמקד בתקופה שבין ילדותו של ג'קסון ועד יציאת אלבומו המצליח "Bad", תוך שהוא מתעכב על תהליך היצירה של "Off The Wall" ושל יצירת המופת (והאלבום המצליח ביותר בעולם בכל הזמנים) "Thriller", שניהם לצידו של המפיק המוזיקלי האגדי קווינסי ג'ונס. אלו גם הרגעים החזקים ביותר שלו, בעיקר משום שהם מאפשרים הצצה לעבודה האמנותית עצמה. אלא שכאן מתחדדת הבעיה המרכזית של הסרט: המבנה שלו.
במקום התפתחות דרמטית רציפה, הסרט בנוי כרצף תחנות. קונפליקטים נפתרים במהירות, קפיצות בזמן מחליפות עומק, ומערכות יחסים אינן מקבלות מספיק זמן להתפתח. התוצאה היא של תחושת דחיסות, כאילו הסרט מנסה להספיק יותר מדי בפחות מדי זמן. בסופו של הסרט מובטח כי הסיפור שלו יימשך. זו לא סתם בחירה נרטיבית, אלא הכרה במגבלה – הרי כל מי שהכיר את סיפור חייו של מייקל ג'קסון, אלה ששולבו בהם מקצוענות ברמה ובהצלחה הגבוהה ביותר לצד חיים לא קלים ועמוסי השערוריות, חורגים הרבה יותר מהיקף של סרט בודד.
כאן עולה שאלה מהותית יותר: האם היה בכלל נכון לספר את הסיפור הזה בפורמט של סרט קולנוע? במובנים רבים, "מייקל" מרגיש כחומר גלם לסדרה רחבת היקף, כזו שיכולה לפרק את התחנות המרכזיות של חייו לקריאה מעמיקה יותר, ולא להסתפק במעבר ביניהן. זהו סרט בעל הפקה מרשימה עם ליהוק מדויק שלפעמים מרגיש אפקטיבי ומאוד רגשי, אך הוא גם מדגים את מגבלות הז'אנר כאשר הוא נדרש להתמודד עם דמות שהיקפה התרבותי חורג מהמסך.
"מייקל" מצליח ללכוד רגעים יפים, אך מתקשה לבנות מהם שלם קוהרנטי. על אף שמדובר בחוויה קולנועית מהמהנות ביותר שנרשמו השנה, מלך כמוהו ראוי היה לקבל סדרה בת לפחות חמש עונות, כאילו הייתה "הכתר".
