לקומדיית האימה הזו יש רעיון מופרך וקליל. חבל שהיא לא הלכה איתו עד הסוף
לסרט "הדבר הזה", שמציב בפרונט את כוכב "דברים מוזרים" ג'ו קירי, יש רעיון שיכול היה לצאת מבריק, אם הוא לא היה מזלזל בבסיס שלו באמצעות תסריט לא מוצלח. למרות שיש בו כמה רגעים מלאי חן ואפילו את ליאם ניסן הוותיק, הסרט דווקא מוכיח כמה הז'אנר הזה דורש דיוק כדי להצליח. הוא לא גרוע מספיק כדי להיות קאלט ולא טוב מספיק כדי להצדיק את הצפייה בו – מה שהופך אותו לסרט שפשוט אפשר לוותר עליו
מעולם לא היה שם מדויק יותר למה שראיתי עכשיו: "הדבר הזה". זה לא שם חידתי, לא אירוני, לא מטא. זה פשוט תיאור עובדתי של אובייקט קולנועי שקשה להגדירו כסרט במובן המלא של המילה. אולי זו מחווה לא מכוונת לג'ו קירי, כוכב "דברים מוזרים", שעדיין מחפש תפקיד שיאפשר לו לצאת מצילו של סדרת הלהיט של נטפליקס אל טריטוריה בוגרת ומורכבת יותר. כאן, למרבה הצער, הוא נשאר בדיוק באותו אזור דמדומים – וללא הקסם.
מה שהוצג בטריילרים כהרפתקת אימה קלילה עם טוויסט מד"בי בתוספת שחקן חיזוק בדמות ליאם ניסן, מתגלה בפועל כתערובת לא אפויה של זומבים, פטרייה חייזרית ומבנה תסריטאי שמרגיש כמו טיוטה ראשונה של תלמיד תיכון מוכשר אך לא ממושמע. הסרט מבקש להיות מודע לעצמו, אך אינו מספיק שנון; מבקש להיות קצבי, אך נגרר; מבקש להיות מופרך, אך לא מעז ללכת עד הסוף. התוצאה היא יצור כלאיים חסר זהות.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
העלילה עוקבת אחר שני עובדים במתחם אחסון ענק, שנבנה על גבי בונקר צבאי ישן. במעמקי המקום מוחבאת פצצה כימית שהובאה מהחלל, נגועה בפטרייה חייזרית קטלנית. טי קייק הפטפטן (קירי) ונעמי הקשוחה (בגילומה של ג'ורג'ינה קמפבל, "מראה שחורה") מגלים במקרה את קיומה, והסקרנות – אותה תכונה שהקולנוע כבר העניש עליה דורות של דמויות – מובילה אותם היישר אל מוקד האסון. עד כאן, זוהי נקודת פתיחה סבירה לז'אנר.
אלא שמכאן ואילך, ההיגיון נוטש את הזירה. דמויות מופיעות ופועלות מתוך דחף עלילתי שקוף לחלוטין. למשל, כשהאקס של נעמי מגיע למקום כשהוא חמוש ובפאניקה, לאחר שהרג את חתולו החולה – שאת גווייתו הוא מחזיק בתא המטען של הרכב שלו. מדוע? אין לכך תשובה. הבוס של השניים מחליט לפרוץ למתחם שלו עצמו עם חבורת אופנוענים מאיימת. לשדוד את רכושו שלו? למכור טלוויזיות מאוחסנות? הסרט אינו טורח להסביר את המניעים לכך. נדמה כי כל דמות נכתבה כדי לשרת אפיזודה, ולא כדי לקיים עולם פנימי או מניע קוהרנטי.
כאשר הפטרייה מתפשטת מהחתול אל בני אדם, חיות בר ואופנוענים, מתפתחת שרשרת הדבקה כמעט קומית באקראיותה. יש משהו משעשע בפוטנציאל של פטרייה חייזרית שמחייה חתול ומפיצה מגפה, אך הסרט אינו בוחר אם לקחת את הרעיון לכיוון גרוטסקי בסגנון "זומבילנד" או לטון אפל יותר שמדבר את "היצור". הוא נותר איפשהו באמצע, במקום שבו ההומור אינו חד מספיק והאימה אינה מאיימת דיה.
במקביל, נוצר קשר עם סוכן ממשל רדום בגילומו של ניסן. זהו ליהוק שמעורר ציפייה אוטומטית הקהל מצפה לנוכחות כריזמטית, למתח, לאקשן – ובמקום זאת, מקבל גבר עייף שסובל מבעיות גב כרוניות, מכשיר עלילתי מוזר במיוחד, שמשמש תחליף לדרמה אמיתית. הרגע שבו הוא נשכב על הרצפה כי "נתפס לו הגב" ויורה באויבים אמור אולי להיות אירוני, אך בפועל הוא מסמל את מצבו של הסרט כולו – פעולה מתוך שכיבה, ללא תנופה.
הבעיה העיקרית אינה רק חוסר ההיגיון של "הדבר הזה", אלא היעדר מאבק ממשי בו. קונפליקטים נפתרים בקלות מפתיעה. אין תחושת אובדן, אין הקרבה, אין רגע שבו נדמה שהגיבורים עלולים לשלם מחיר אמיתי. כאשר הסרט מגיע לסיומו, התגובה האינסטינקטיבית באולם היא "זהו?". לא כי הוא מותיר אותנו עם מחשבה עמוקה, אלא כי נדמה שהשיא פשוט לא הגיע מעולם.
לז'אנר האימה הקומית יש היסטוריה מפוארת. "גברים בשחור" הצליח לשלב חייזרים והומור עם עולם עשיר ודמויות בלתי נשכחות. גם "זומבילנד" ידע לייצר אייקוניות מתוך קלילות "הדבר הזה" אינו מתקרב לרף הזה משום שהוא מזלזל בבסיס: תסריט. כדי שסרט כזה יעבוד, עליו להעניק לדמויות רצון ברור, מכשולים אמיתיים ותוצאה שיש לה משמעות.
למרות זאת, יש בו כמה רגעים קטנים של חן: קשישה שמחליטה להישאר ללון במתחם, בן שמתבלבל וכמעט יורה באנשים הלא נכונים – אך אלו ניצוצות בודדים בתוך עלילה שמתקדמת באדישות. הסרט אינו כישלון מהדהד, הוא פשוט חסר עמוד שדרה. הוא לא גרוע מספיק כדי להיות קאלט, ולא טוב מספיק כדי להצדיק את זמן הצפייה בו.
בסופו של דבר, "הדבר הזה" הוא סרט שמזכיר עד כמה הז'אנר דורש דיוק. רעיון מופרך יכול להיות מבריק, אם הוא מנוהל ביד בטוחה. כאן, היד רעדה – ואי אפשר שלא להרגיש את זה.