הדוקו על הדס שטייף מרגיש יותר כמו עדות אופי לבית משפט מאשר סרט תיעודי

אפשר להגיד על הדס שטייף הרבה דברים, אבל אין עוד אחת כמוה בתקשורת הישראלית, וחבל.

בשנים האחרונות הבמאית ג'ולי שלז התלוותה לשטייף ותיעדה את השתלשלות הפרשה הכי משמעותית בקריירה העיתונאית שלה (וזו שגם הכי סיבכה אותה) - פרשת הקלטות של אפי נוה. התוצאה היא הדוקו "אפקט שטייף" ב-yes דוקו שיצא בימים האחרונים, בצמוד להודעה של שטייף על פרישה מגלי צה"ל, לאחר 35 שנה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• פחות טוב מקודמו - אבל ראוי לצפייה: "הקול בראש 2" שווה כל פיקסל
• באמזון פריים יפיקו סדרה על דוד המלך; בתפקיד אשתו: איילת זורר
• גם סיימון קאוול נותר עם פה פעור: הישראלית שהדהימה את השופטים

שטייף היא תופעה בעולם התקשורת הישראלי. הרבה לפני שאדוה דדון רצה אחרי עבריינים ונסעה לאזורי מלחמה, הייתה זו הדס שטייף שסיקרה מזירות מדממות ונכנסה לתחום הכי "גברי" כאשר הפכה לכתבת לענייני משטרה.

את הקריירה העיתונאית שלה היא החלה בעידן אולטרה-שובניסטי, רווי הטרדות מיניות. מי ששרדה את האקלים של השנים ההן עשתה זאת תוך כדי שגזרה על עצמה דום שתיקה. במובן הזה, שטייף מעולם לא הייתה שחקנית קבוצתית. איש מה"סו-קולד" קולגות שלה לא קיבל ממנה חסות אם גילתה שסרח.

שטייף היא זו שחשפה את העיתונאים עמנואל רוזן וגבי גזית ובצורה זו גרמה להם לסיים קריירות רבות שנים וללכת הביתה.

את הזיקה של שטייף לצד האפל יותר של החיים היא פיתחה בעקבות טראומה שחוותה. בסרט היא מספרת איך כשהייתה נערה עשתה בייביסיטר, ולאחר שאביו של הילד הציע לקחת אותה בחזרה הביתה הוא תקף אותה מינית. החוויה הזו הפכה את שטייף מנערה בלונדינית ומנומסת שמגיעה ממשפחה שוויצרית, לאישה חסרת פחד שמתחפשת לנערת ליווי כדי לכתוב על צרכני הזנות בעיתון של מחר. לאורך הסרט מדברות נפגעות תקיפה מינית ששטייף ליוותה ואף הביאה את התוקף שלהן לדין.

במהלך מעט ציני, הן משמשות סנגוריות של שטייף בסרט שנועד להראות שהיא הקורבן של פרשת אפי נוה. מהלך נוסף שחוזרים עליו כדי להקל על הביקורת כלפיה, הוא התיאור של היותה דיסגראפית ודיסלקטית, אחת שרואה את הדברים כפשוטם, תמימה, "ילדה בת 60". הדוגמה הכי מובהקת לכך שמובאת בסרט היא המפגש של שטייף עם החוקרים (שהיא עצמה הזמינה כדי לשמוע את הקלטות החשודות), אליו הגיעה ללא התייעצות מקדימה, שבמהלכו "סיפקה" לא מעט אינפורמציה שבהמשך הקימה עליה את תיק האזנות הסתר.

שטייף היא עוף מוזר. העובדה הזו סייעה לנוה לא מעט כדי לגלגל את הכדור בחזרה אליה. עצם העובדה שעברו כמעט חמש שנים מחשיפת הקלטות ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, שנחשד בעבירות של מין תמורת מינויים (התיק כאמור נסגר), ועדיין הציבור נחלק בעניין הזה לשני מחנות: אלה שמבינים שמהות הפרשה היא השחיתות האיומה, לעומת אלה שסבורים ששטייף היא לא פחות מאשר עבריינית - מוכיחה שאם היה מדובר בדמות פחות קשה לעיכול, דברים היו נראים אחרת.

באמתחה של שטייף אינספור חשיפות ששינו את האקלים הציבורי. עוד לפני מהפכת Metoo, היא הבינה שאף אחד לא אמור להיות חסין אם ביצע עבירות מוסר. שטייף הקדימה את זמנה כאשר סירבה לנרמל הטרדות מיניות של בכירים בכל תחום. היא חשפה את סילבן שלום שהתעתד להפוך לנשיא מדינת ישראל; את ניסן סלומיאנסקי שהיה יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט; ועוד רבים וטובים שהניהלו קריירות מפוארות על גבן של קורבנות שקטות.

אי לכך ובהתאם לזאת, הקיטלוג של שטייף כחטטנית, משוגעת, מכשפה - ולא כעיתונאית שממלאת את תפקידה במדינה דמוקרטית - נובעת מבלבול עמוק מאוד בערכים בחברה.