"השטן לובשת פראדה 2" אנושי הרבה יותר מקודמו - וזה סוד הקסם שלו
20 שנה אחרי שהסרט הקודם הפך לאחד הסרטים האייקוניים של האלף הנוכחי, הגיע ההמשכון שלו – יחד עם כל הכוכבים של קודמו, כולל מריל סטריפ האדירה – ומנסה לשחזר את ההצלחה שלו. הוא מפחד ללכת עד הסוף עם הביקורת שלו והוא גם פחות חד ומצחיק מהמקור, אך אין בו חשש להוות מין שיחה בין שני דורות שונים על מקומם בעולם – וזה לבדו מפתיע, ועובד לעיתים בצורה לא פחות מנהדרת
אפשר להגיד לא מעט דברים על "השטן לובשת פראדה 2", סרט ההמשך לקומדיית האופנה שיצא 20 שנה אחרי קודמו. אפשר לדבר על איך כולם מוחזקים בו יפה-יפה, כל אחד ואחת בצורתו ובחירותיו, אבל מריל סטריפ היא פשוט שחקנית טובה מכולם שם גם יחד. היא מקסימה, היא מושלמת, היא שובה, היא הכול – היא פשוט כל הסרט הזה. עם כל הכבוד לאן האת'וואי המהממת ואמילי בלאנט (שהיא שחקנית קומית מעולה), אפילו לסטנלי טוצ'י שלא מפספס לרגע, הכול פשוט מחוויר לעומת האישה הזאת, שהיא בפער גדול גדולת שחקניות הוליווד של העת הזאת, ואולי אפילו הגדולה ביותר בכל הזמנים.
יש סרטי המשך שמרגישים כמו ניסיון נואש לסחוט נוסטלגיה, יש כאלו שמנסים להעמיד פנים שהזמן לא עבר, ויש את "השטן לובשת פראדה 2", שבוחר דווקא להישיר מבט על הזמן שעבר, על הקמטים, על הפחד להפוך ללא רלוונטי, ועל העובדה שגם אייקונים תרבותיים נאלצים בסופו של דבר להתמודד עם אלגוריתם, טיקטוק וירידה במספר המנויים. וזו כנראה ההפתעה הגדולה ביותר של הסרט הזה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הסרט החדש מתרחש 20 שנה לאחר עלילת הסרט הראשון, ובו אנדי (בגילומה של האת'וואי) חוזרת לחייה של מירנדה פריסטלי (בגילומה הכל כך נהדר של אותה מריל סטריפ) כדי לנסות להציל יחד איתה את "מסלול", מגזין האופנה אותו מירנדה עורכת, בעולם שבו אנשים כבר לא קונים עיתונים. מתחת לבגדי הקוטור, העקבים, השמלות והמבטים הקפואים של פריסטלי מסתתר סרט הרבה יותר עצוב ממה שנדמה תחילה. זהו סרט על עולם שנמצא בגסיסה, כזה שגורם לך להתגעגע לעליונות התמימה של מירנדה בימים ההם, כי בסרט הזה מתחוורת עובדה מאוד עגומה: שיש שטן יותר גדול ממירנדה פריסטלי.
הסרט המקורי, שיצא בשנת 2006, היה סאטירה חדה על תעשיית האופנה ועל תרבות עבודה רעילה. הוא יצא בתקופה שבה מגזיני אופנה עדיין נחשבו למעצבי דעת קהל, עורכות אופנה היו אלילות רבות עוצמה ואנשים באמת חלמו לעבוד במערכת נוצצת בניו יורק, גם אם זה הרס להם את החיים האישיים. העולם של "מסלול" היה עולם שאנשים פחדו ממנו, אבל גם כזה שהם רצו להשתייך אליו. הספסל של המקובלים, אבל זה שעל האולימפוס. הסרט החדש מבין שהעולם הזה כבר לא קיים, בערך כמו שאנחנו מבינים שאקרופוליס זאת גבעה גדולה באמצע אתונה ושאפשר לטפס אליה פעם ביום, לשתות קוקטייל בשקיעה ולהביט אליה חצי שיכורים.
המהלך הכי חכם של "השטן לובשת פראדה 2" הוא שהוא לא מנסה יותר מדי לשחזר במדויק את מה שעבד כל כך טוב בסרט הקודם. כלומר, הוא לא מתנהג כאילו אנחנו עדיין ב-2006, אלא להפך: הסרט מבין שהיום כוח כבר לא מגיע רק ממערכות מגזינים, אלא ממשפיענים, יוצרים עצמאיים, פלטפורמות תוכן ומהירות בלתי נסבלת של טרנדים. במקום להילחם בזה, הסרט הופך את המשבר הזה ללב העלילה.
פריסטלי, בגילומה המבריק (סליחה, אנחנו לא נרגעים) של סטריפ, כבר לא מרגישה כמו הטורפת הכי מסוכנת בחדר – ודווקא בגלל זה, היא מעניינת יותר מאי פעם. השחקנית האגדית עושה משהו חכם במיוחד בגרסה העדכנית שלה לדמות של עורכת העל העוקצנית: היא לא מנסה "לנגן רק את הלהיטים", היא ממש מרככת מעט את הדמות. מירנדה מודל 2026 עדיין חדה, מפחידה ומסוגלת לרסק בן אדם במשפט אחד, אבל כעת נכנסו בה דברים שהיא לא הכירה מקרוב – פחד, תשישות ותחושת איום. העולם כבר לא מחכה לה וגם לא שייך לה. מדמות שסימלה בעבר כוח מוחלט, היא הפכה לדמות כמעט טראגית. באחת הסצנות החזקות בסרט, מירנדה מבינה שהאנשים הצעירים בחדר בכלל לא מכירים גיליון אגדי שהיא ערכה לפני עשור. זהו רגע קטן, כמעט שקט, אבל כזה שאומר הכול. בעולם של היום, גם אייקונים הופכים לתוכן חולף.
בלאנט, לעומת זאת, מגיעה לסרט הזה כמו טיל. אם בסרט הראשון אמילי בגילומה הייתה בעיקר מכונת משפטים אכזרית וקומית, כאן היא כבר הופכת לשחקנית המרכזית ביותר אחרי סטריפ, אפילו יותר מזו של האת'וואי. הדמות שלה עברה אבולוציה אמיתית: היא חכמה יותר, מסוכנת יותר, ובעיקר מבינה את העולם החדש טוב יותר ממירנדה. הסרט רומז שוב ושוב שהדור הישן אולי עדיין מחזיק בכוח, אבל הדור החדש כבר מחזיק במערכת ההפעלה – והכימיה ביניהן נהדרת.
הסרט גם מספיק חכם כדי להבין שנוסטלגיה לבדה לא מספיקה, ולכן הוא לא מתבסס רק על קריצות לקהל. כן, יש בו לא מעט הופעות אורח של שמות שכולנו מכירים, יש בו אזכורים לרגעים אייקוניים מהמקור וגם בדיחות שהמעריצים יאכלו בלי מלח, אבל רוב הזמן הסרט דווקא מנסה להתקדם קדימה. לפעמים זה עובד נהדר, לפעמים פחות. כי לצד הרגעים החדים באמת, "השטן לובשת פראדה 2" סובל גם מבעיה מוכרת של סרטי המשך מודרניים: הפחד להיות רע מדי. הסרט הראשון היה אכזרי – אנשים בו נשברו נפשית. הקריירה הייתה חשובה יותר מזוגיות, בריאות או שפיות. לעומתו, הסרט החדש מרגיש לעיתים כאילו הוא מפחד ללכת עד הסוף עם הביקורת שלו. יש רגעים שבהם נדמה שהתסריט רוצה להגיד משהו חריף על תרבות הרשת, על דור המשפיענים או על המוות של עיתונות איכותית, אבל אז הוא עוצר רגע לפני שהסכין נכנסת באמת, וזה מורגש.
גם קו העלילה הרומנטי של אנדי מרגיש מאולץ יחסית. הוא לא הורס את הסרט, אבל כן מאט אותו בכל פעם שהוא מופיע. גם הכימיה עם השחקן פטריק בראמל ("קולין מהנהלת חשבונות") לא נוזלת לה בדיוק מהאוזניים. למרבה האירוניה, דווקא סרט שעוסק בעולם האופנה מגלה שהדבר הכי פחות מעניין בו הוא הרומנטיקה.
מה שבאמת הופך את "השטן לובשת פראדה 2" למעניין זו העובדה שהוא מצליח לדבר גם על הוליווד עצמה. קשה לא לראות במירנדה פריסטלי מטאפורה לתעשייה שמנסה להבין איך להישאר רלוונטית בעולם שבו הקהל כבר לא בהכרח סוגד לאותם מוסדות תרבותיים שפעם שלטו בו. במובן הזה, הסרט כמעט מרגיש כמו שיחה בין דור ישן לדור חדש, בין עורכי מגזינים ובין יוצרי תוכן, בין סמכות ובין ויראליות. והשיחה הזאת הרבה יותר מעניינת מכל תצוגת אופנה שיש כאן. האם "השטן לובשת פראדה 2" טוב כמו הסרט המקורי? ובכן, לא. המקור היה חד יותר, רעיל יותר, מצחיק יותר ובעיקר חדשני יותר. הוא הגיע בדיוק ברגע הנכון והפך לקלאסיקה כמעט בטעות. הסרט החדש מודע מדי למעמד של עצמו מכדי להיות משוחרר באמת.
אבל אולי זו בדיוק הנקודה. "השטן לובשת פראדה 2" הוא לא סרט על אנשים צעירים שרוצים לכבוש את העולם, אלא כזה שמדבר על אנשים שפעם כבר כבשו אותו וכעת מנסים להבין איך לא להיעלם ממנו - ובאופן מפתיע, זה הופך אותו להרבה יותר אנושי ממה שניתן היה לצפות ממנו.
