צא ולמד: את הסרטים האלו אתם מכירים - את המקור הספרותי אולי לא

אולי הווידאו הרג את כוכב הרדיו (וגם זה לא בטוח), אבל כוכב הקולנוע לא ניצח את הגיבור הספרותי – אולי רק החיה אותו. כן, אמנם אנחנו חיים את העתיד, אבל גם בשנת 2025 – בין טכנולוגיית AI אחת לאחרת – אנחנו מוקפים בספרים בתצורות שונות: מ"פאנפיקים" בטיקטוק ועד סרטי גיבורי העל הפופולריים, רובם ככולם מבוססים על דמויות שהופיעו על דפי הקומיקס לאורך השנים.

לרגל שבוע הספר, יצאנו לחפש חמישה סרטים (וסדרה אחת) מוכרים ואהובים שהחלו בין מדפי הספרים, מבלי שרבים ידעו זאת. אז בין "הנוקמים", "שר הטבעות" ו"הסנדק" למיניהם, הנה כמה אדפטציות שכלל לא ידעתם שהגיעו מעולם הספרות.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• יש לכם ספרים קרועים? לפסטיבל הזה יש פתרון מהנה במיוחד עבורכם
• "ביקשתי את היד מאבא שלה": האם עומר אדם ויעל שלביה התארסו לפני הפרידה?
• "בא לי להוריד ת'מסכה": אנה זק במסר מפתיע למרגי?

"גברים מעדיפים בלונדיניות" (1953)

אחד מהסרטים שהזניקו את מרילין מונרו לתהילה עולמית ולהפיכתה לאייקון על-זמני החל בכלל בספר קומי-סאטירי באותו השם מ-1925 מאת אניטה לוס. ספרה של לוס עוקב אחר לורליי לי, בחורה צעירה ונאה עם חיבה לגברים עשירים ("גולד-דיגרית", כפי שמגדיר אותה הספר), שמתהוללת ב"ימי הג'אז" העליזים של שנות ה-20 של המאה הקודמת. "גברים מעדיפים בלונדיניות" הוגדר על ידי סופרים רבים בני תקופתה של לוס – כמו פ. סקוט פיצ'גרלד, וויליאם פוקנר וג'יימס ג'ויס – ל"נובלה האמריקאית הגדולה אי פעם", ובמהרה עבר גם לבמות ברודווי, עם מחזמר מצליח ב-1949.

את העיבוד הקולנועי למחזמר ולספר יצר הווארד הוקס, אחד מהבמאים העסוקים ביותר בהוליווד, שידע ליצוק מגע ייחודי לכל אחד מסרטיו, גם כשעבד בז'אנרים שונים לחלוטין – מקומדיות "סקרובול" פרועות ("צער גידול חיות") למערבונים קשוחים ("ריו בראבו"). ללי ההוללת (בגילומה המצוין של מונרו) נוספת "עזר כנגדה" בדמותה של דורותי שואו הצינית (ג'יין ראסל), כשהשתיים עולות לספינת תענוגות בדרך לצרפת.

מה שנראה על פניו כיצירה שוביניסטית שלא התיישנה טוב עם השנים, טומנת בחובה בפועל אלמנטים הומו-אירוטיים ופמיניסטיים, כשבמרכז מחזמר קומי זה עומדת החברות הנשית החזקה בין מונרו לראסל. סצנת "Diamonds Are a Girl's Best Friend", עם שמלתה הוורודה של מונרו, הפכה לאחת הנודעות ביותר בתרבות הפופולרית – עם מחוות ממדונה ועד מרגו רובי כהארלי קווין.

"ורטיגו" (1958)

למאסטר המתח והאימה של הקולנוע אלפרד היצ'קוק הייתה מערכת יחסים מאוד סדורה עם עולם הספרות: היוצר הבריטי נהג לבחור ספרי מתח/אימה שברובם אינם מוכרים בשל עצמם (ישנם כמובן מקרים חריגים, כמו ספריה של דפנה דה מוריאה "רבקה" ו"הציפורים") ולדלות מהם את מה שהצטרף לסגנון הוויזואלי הייחודי שלו. למעשה, בין "פסיכו", "חלון אחורי" ו"זרים ברכבת", מעטים סרטיו הגדולים של היצ'קוק שאינם מבוססים על חומר ספרותי קיים.

סרטו הקלאסי של היצ'קוק אינו שונה במובן הזה, כשהוא מתבסס על ספרם של פייר בוליו ותומאס נארסז'אק, "מקרב המתים" ("D'entre les morts") מ-1954. הקשר ההדדי בין היצ'קוק לסופרים היה כה חזק, שלימים טען הקולנוען הצרפתי המוערך פרנסואה טריפו – במסגרת סדרת הריאיונות הידועה שלו עם היצ'קוק – כי "מקרב המתים" נכתב במיוחד לבקשתו של הבמאי הבריטי, כשלא הספיק לרכוש את הזכויות לספרם הקודם והנודע " Celle qui n'était plus" ("היא שכבר לא הייתה") שעובד לקולנוע ע"י אנרי-ז'ורז' קלוזו בסרטו "בנות השטן" ("Les Diaboliques") מ-1955.

נארסז'אק הכחיש לימים את הסיפור, אך האמת לא הייתה רחוקה מטענתו של טריפו: עניינו של היצ'קוק בעבודת צמד הסופרים הוביל את חברת "פארמאונט" לבקש מהשניים להעביר לבמאי הבריטי סינופסיס של הספר, עוד לפני בכלל שראה אור.

השאר אכן היסטוריה: המותחן הפסיכולוגי האיטי והמסוגנן הזה, אודות בלש לשעבר (בגילומו של ג'יימס סטיוארט) שנשבה בקסמיה של אשת מכר (קים נובאק) אמנם לא התקבל ראשית בהתרגשות גדולה על ידי הקהל והמבקרים, אך הפך לימים ל"מגנום אופוס" של היצ'קוק בעיני רבים ולאחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם, כשהוא נע בין המקום ה-1 ל-2 במשך עשורים במשאל "הסרטים הטובים ביותר" של מגזין הקולנוע המוערך "Sight & Sound".

"הבוגר" (1967):

מסרט אחד ששינה את פני הקולנוע לעד לאחר: עליית "הבוגר" לאקרנים בשלהי 1967 – מלווה בפסקול פופולרי במיוחד מצד סיימון וגרפונקל – הפכה את הסרט לאחד מהרווחיים ביותר עד אותה התקופה, אך גם בישרה על קולנוע אחר. כן, "הבוגר", יחד עם "בוני וקלייד" באותה השנה, בישר על בואה של "הוליווד החדשה" – זו שנותנת דרור לבחירות הבמאי שמאחורי היצירה, מביעה את התסכול מאמריקה הכאוטית של אותם הימים, לא פוחדת לעסוק במה שנחשב לטאבו (מיניות מפורשת ויחסים בהפרש גילים במקרה הזה) והיוותה קול לדור שלם – דור "הבומרים" (הרבה לפני שהפך לכינוי לעג בימינו).

אך מאחורי היצירה של מייק ניקולס עומד ספר שמעטים מכירים – "הבוגר" מ-1963, פרי עטו של צ'ארלס ווב. בהתבסס על מקרה "גברת רובינסון" פרטי משלו (אשתו של שותפו לעבודה של אביו, כך חשף לימים), "הבוגר" עוקב אחר בנג'מין ברדוק (דסטין הופמן בגרסה הקולנועית, בתפקיד שהזניק את הקריירה ארוכת השנים שלו), סטודנט צעיר שזה עתה סיים קולג' וחש את לחצי הוריו לחשוב על העתיד. אי אז, רומן מקרי בינו לבין אותה גברת רובינסון (אן בנקרופט) מבוגרת, חצי מזוג החברים הטובים של הוריו, רגע לפני שהוא מתאהב בבתה, איליין (קת'רין רוס).

בעוד עבור ניקולס, שהיה ידוע עד אותו הזמן כבמאי מוצלח מאוד בברודווי וחצי מצמד קומי עם איליין מיי (שעצמה הפכה לבמאית), הפקת הסרט הייתה כרוכה בשכנועים רבים. לווב תמיד היו יחסים אמביוולנטיים עם האדפטציה. כמי שביקש להיות "אמן רציני", ווב סלד מהפרסום ותשומת הלב שהאדפטציה הביאה לו. למרות שמעולם לא קיבל תמלוגים מהסרט, שמח ווב שכך זה קרה, ונותר נאמן רק לספרו. ב-2007, יותר מ-40 שנה אחרי צאת הספר הראשון, המשיך ווב את הסיפור בספר ההמשך "Home School", שעוקב אחר חיי הנישואים של בנג'מין, 10 שנים מאוחר יותר.

"מי הפליל את רוג'ר ראביט?" (1988)

קלאסיקת האייטיז הזו עלתה במשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו רק בשבוע שעבר, ואכן מורשתה נמתחת עד היום – כקומדיה מונפשת מצוינת; כסרט האנימציה-לייב אקשן הטוב ביותר שקיים (יסלחו לנו סרטי "אלווין והצ'ימפאנקס"); כפעם היחידה אי פעם שדמויות כמו באגס באני ומיקי מאוס חלקו יחד את המסך הגדול (או כל מסך) בשיתוף פעולה בלתי אפשרי של "דיסני", "וורנר ברוס." ושות'; אחד מסרטיו הטובים ביותר של יוצרו, הבמאי רוברט זמקיס (שהתקשה לשוב לאותן פסגות) ודוגמה לאיך יוצרים "סרט לכל המשפחה" מושלם, שככל הנראה לא היה עובר כיום שום צנזור של חברה הוליוודית מרכזית.

ועד כמה שהאוריינטציה "המשפחתית" של "רוג'ר ראביט" הייתה בספק כבר אז (רק תחפשו בגוגל "Judge Doom" ותבינו), מסתבר שהיצירה הפרועה הזו של זמקיס מבוססת על חומר מקור אפל עוד יותר. כן, סיפורו של הכוכב המצויר רוג'ר ראביט, שמופלל ברצח שלא ביצע, והבלש אדי ואליאנט (בוב הוסקינס), שמתגייס לעזרתו למרות סלידתו מ"מצוירים", התחיל בכלל בספר הבילוש "מי צנזר את רוג'ר ראביט?", שהוציא הסופר גארי קיי. וולף ב-1981.

בעוד "דיסני" ראתה בחומר המקור פוטנציאל ליצירת להיט בטוח (מה שאכן קרה בפועל, כשהפך לסרט השני הרווחי ביותר ב-1988) ורכשה את הזכויות לעיבוד זמן לא רב אחרי צאת הספר, החזון של וולף כלל רעיונות קודרים יותר משתיארה לעצמה חברת הענק. בעוד בגרסה הקולנועית רוג'ר ראביט מואשם ברצח ראש חברת "אקמי" הבדיונית – אחרי שזה ניהל "רומן" עם אשתו ג'סיקה ראביט – בספרו של וולף, הכוכב המצויר הוא זה שנרצח, וחקירתו מנוהלת על ידי ואליאנט וכפילו של ראביט (יכולת ששמורה לדמות מצוירות בספר אך לא קיימת בסרט).

בפועל, בין עלילה שמתרחשת בשנות ה-80 (ולא בשנות ה-40, כמו בסרט), קרובה הרבה יותר לסרטי "פילם נואר" ומתמקדת דווקא בדמויות קומיקס (כדוגמת סנופי ודיק טרייסי, שמדברות ביקום זה בבועות דיבור) אל מול דמויות האנימציה הידועות שמופיעות בסרט, רוחו של "מי צנזר את רוג'ר ראביט?" נשמרת בקווי מתאר כלליים בלבד בסרט הסופי. עדיין, אחת השורות הנודעות ביותר מהסרט הגיעה דווקא מבין דפי הספר: "I'm not bad, Mr. Valiant. I'm just drawn that way".

"שרק" (2001)

אין ילד שלא מכיר את שרק, אין מבוגר שלא מכיר את שרק, אבל מעטים אלו – ילדים ומבוגרים – שמכירים באמת את חומר המקור ממנו צמח העוג הנודע. ב-1990 פרסם הסופר והקריקטוריסט היהודי-אמריקאי ווילאם סטייג ספר ילדים בשם "שרק!", אודות עוג מפלצתי ויורק אש, שסולד מכל קשר חברתי ומיודע על ידי מכשפה כי יילקח על ידי חמור לטירה גדולה, שם יפגוש נסיכה מכוערת אף יותר ממנו, איתה יתחתן.

כמי ששמר על ציניות – על גבול הסאטירה – בתוך סיפורי האגדות שסיפר, סטייג יצר ב"שרק!" סיפור שלעג לדיכוטומיות תרבותיות על יופי וקבלה חברתית. שרק עצמו, ששאב את שמו מהמילה "שרעק", שמשמעותה "פחד" ביידיש (כן, שרק יהודי כשר), הפך לאנטי-גיבור של "אנטי-אגדה" זו.

סיפורו של שרק הדחוי תפס במהרה את עינו של אחד בשם סטיבן ספילברג, שבחר לרכוש את זכויות העיבוד לספר כבר ב-1991, בכוונה ליצור בעקבותיו סרט אנימציה קלאסי, עם ביל מאריי בתפקיד שרק וסטיב מרטין בתפקיד החמור. הקמת חברת "דרימוורקס" – כשספילברג אחד המוחות מאחוריה – עיכבה את הפיתוח, שעבר אט-אט לידי חברת האנימציה המתפתחת. תחת ידיה של "דרימוורקס" התחזקה המחשבה "לחספס" יותר את סיפורו של שרק ולחזק את האלמנט הפרודי מהספר המקורי, תוך שמירה על היותו אנטי-גיבור שמונע על ידי חוסר ביטחון. השאר נותר היסטוריה.

כשנשאלה דעתו של סטייג על התוצר המוגמר, ענה הסופר: "זה וולגרי, זה מגעיל – ואהבתי את זה".

"סקס והעיר הגדולה" (2004-1998)

"and just like that" – הגענו לסוף. למרות שמות גדולים כמו "משחקי הכס", "סיפורה של שפחה" או "ברידג'רטון", רובנו נוטים לקשר אדפטציות לספרים לקולנוע, ופחות לטלוויזיה. ועדיין, אחת ההצלחות הגדולות ביותר של "טלוויזיית האיכות" של שנות ה-90 – שנהנית מפריחה מחודשת גם כיום, בקרב דור שלא הכיר אותה – נולדה בכלל בין דפי הספרים.

התוכנית המדוברת היא כמובן "סקס והעיר הגדולה",  מתוכניות הדגל של HBO, שנולדה מכתביה של הסופרת קנדיס בושנל, שהופיעו ראשית כטור מתמשך במגזין "The New York Star" ואוגדו לאחר מכן לספר באותו השם.

על פניו, נראה כי זה מובן מאליו שתוכנית שבבסיסה דמות כותבת את זכרונותיה וחוויותיה לעיתון תצמח מחומר כתוב, אך כתביה של בושנל הם הרבה פחות בחזקת ידע כללי משנדמה. בפועל, הסופרת עצמה וכתביה מהותיים מאוד לסדרה אודות ארבעת החברות הניו-יורקריות ומעלליהן: בושנל הודתה לא פעם שקארי בראדשו, הדמות הראשית שמגולמת על ידי שרה ג'סיקה-פארקר, שימשה לה כ"אלטר-אגו", כדי שהוריה לא יבינו שהיא כותבת על חיי המין שלה.

מלבד ראשי התיבות שבושנל ובראדשו חולקות (C.B.), ההתקדמות של גיבורת "סקס והעיר הגדולה" מכותבת שולית לעבודה במגזין "ווג" המוערך מקבילה את חייה של בושנל עצמה – שעברה במהרה לכתיבה בעיתון האופנה הידוע, שם פגשה את יוצר הסדרה דארן סטאר.

מפגש מקרי זה הוליד במהרה את "סקס והעיר הגדולה", עליו ויתרו מספר רשתות אמריקאיות, עד שהתחרות צומצמה ל-ABC ו-HBO. הרשת השנייה, דאז בראשית תור הזהב שלה, אהבה את יצירתה של בושנל כיוון שהיא אפשרה חופש אמנותי רב. הסיכון השתלם, וקשה לדמיין כיום את השיח הציבורי על מין, מגדר, נשיות ופמיניזם בלי השפעת סדרת הלהיט. אולי כדאי לעיתים להסתיר מההורים דברים.