גם כוכב "משחק הדיונון" הנהדר לא מציל את הסאטירה הזו מחוסר האחידות שלה
מאסטר הקולנוע הקוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים") חוזר בקומדיה שחורה שבה הוא מציג וירטואוזיות ויזואלית והמון שנינות, ועל אף שלי ביונג-הון, כוכב סדרת הלהיט של נטפליקס, מלהטט בה במופתיות, היא מתקשה לשמור על חיבור רגשי עם הצופה. אמנם יש בסרט מבע קולנועי סוחף ולא מעט רגעים קיצוניים ומגניבים, אבל התסריט לא חף מבעיות, ויותר מכך – חסר בו לב שימשוך אליו את הצופים לכל אורכו
פארק צ'אן-ווק הוא במאי, תסריטאי ומפיק דרום קוריאני מוערך שלאורך הקריירה הארוכה שלו, גרף אינספור פרסים, ואף זכה לכך שכמה מסרטיו – בהם "שבעה צעדים" ו"החלטה לעזוב" – צברו פופולריות לא רק בארץ מולדתו, אלא גם ברחבי העולם. העבודות שלו תמיד מסעירות, מסוגננות ורוויות אלימות גרפית, אך בסרטו החדש, "אין ברירה אחרת", הוא החליט ללכת על כיוון מעט שונה – וליצור קומדיה שחורה, על גבול הפארסה.
במרכז "אין ברירה אחרת" עומד מאן-סו, גבר שחי את החלום: אישה אוהבת, שני ילדים מוצלחים ושני כלבים. הוא אפילו קנה את הבית היפה שבו גדל. חייו מתערערים כשאחרי 25 שנות עבודה מסורה במפעל לייצור נייר – הוא לפתע מפוטר. החובות מתחילים להיערם, המשכנתה הופכת לוחצת, ואשתו של מאן-סו רוצה למכור את בית ילדותו. כשהוא שומע על משרה נחשקת שיכולה לפתור לו את הבעיות, יש לו תוכנית כיצד להשיג אותה – לחסל את המתחרים.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הסרט, שזכה לשבחים רבים כשהתחרה בפסטיבל ונציה האחרון (ממני יצא במפתיע בידיים ריקות) ושאף היה נציג דרום קוריאה לאוסקר ומועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב, נפתח בסצנה שפורשת בפני הצופים את האידיליה שבה חי הגיבור: מפעל הנייר בו הוא עובד במשך 25 שנה נתן לו צלופח במתנה על הצטיינות בתפקידו, והוא צולה אותו על האש עם אשתו היפה, שני ילדיהם ושני כלביהם הצייתניים בגינה הקסומה והמטופחת שלהם, בעודם רוקדים ברומנטיות, עטופים באורה הרך של השמש. אלא שבמהרה מתברר שמאחר ומאן-סו לא מסוגל לעמוד במשימה של המנהלים האמריקאיים החדשים לפטר עובדים, בטענה שמבחינתו זה כמו "לערוף ראש" – הוא מוצא את עצמו חסר עבודה. נואש למצוא משרה בתחומו שתכבד אותו, הוא מידרדר לכדי תוכנית שטנית לחסל את מעט המתחרים ההגונים שיש לו בעולם הנייר. סוג של "איך להיפטר מהבוס", אבל מזווית מעט שונה.
בתפקיד הראשי מככב לי ביונג-הון, שלפני שפרץ בתודעה הבינלאומית ככוכב סדרת הענק של נטפליקס "משחק הדיונון", נחשב מזה שנים רבות כאחד השחקנים המשובחים ביותר של הקולנוע הדרום קוריאני. הוא עושה תפקיד נהדר ומלהטט במופתיות בין היסטריה ונואשות קיצונית לאכזריות קרת מזג וברוטליות, ולצידו בולטת לטובה גם השחקנית סון יי-ג'ין, המגלמת את אשתו בתצוגת תכלית מלאת חן ועוצמתיות.
הסרט מבוסס על רומן בשם "הגרזן" מאת סופר הפולחן דונלד א. ווסטלייק, עיבוד שפארק חלם לעשות שנים רבות, וניכר שהוא מימש פה לא מעט פנטזיות והחליט להתפרע עד הסוף, ומעבר לו. אי אפשר להכחיש שיש לא מעט רגעים מצחיקים וקיצוניים בסרט, ובשביל סאטירה מושחזת – מה צריך יותר מזה? אז זהו, שצריך. הסרט לוקה בחוסר אחידות מפתיע, כשהוא נע בין מותחן פסיכולוגי ומעין מנגה מאנית. למרות המבע הקולנועי הייחודי והסוחף של המאסטר הקוריאני, שלל זוויות הצילום הגאוניות, העריכה המושחזת, המשחק הנהדר והפסקול היעיל – משהו ב"אין ברירה אחרת" פשוט לא עובד. במילים פשוטות: חסר לו לב.
קוונטין טרנטינו העיד לא פעם שהוא מעריץ גדול של פארק ושהוא אפילו הושפע ממנו. ובכן, לא קשה למצוא את נקודות ההשקה בין השניים בכל הנוגע להחלטות בימוי מקוריות ונועזות, וכמובן לגרוטסקה שבאלימות ובאכזריות, אבל בעוד אצל טרנטינו תמיד יש מהות ורגש, איכשהו אצל פארק נדמה כי התוכן לפעמים נרמס לטובת הצורה. באיזשהו שלב, הגיבור עושה מעשים מופרכים לחלוטין במה שנדמה כמו תוצר של קפריזה בימאית, כדי שהדבר ייראה מגוחך או יצטלם מגניב. וזה מצטלם מגניב, כל כך מגניב שאתה רוצה להיות בעד היצירה, אבל כשהצופה לא יכול להזדהות לרגע עם הגיבור נוצר ניתוק, ובמסגרת יותר משעתיים כאלו – מתלווה אל הניתוק גם פיהוק.
גם התסריט לא חף מבעיות. הוא מביא במרכזו סיפור די צפוי והמון אג'נדה, וכשהאמירה בו נעה סביב התמה של "הקפיטליזם משחית את האדם הקטן, שבסופו של דבר מוחלף במכונות", נשאלת השאלה למה המסר הזה בכלל רלוונטי, ואם הוא לא מוצה כבר ב-1936, אז יצא סרטו האלמותי של צ'ארלי צ'פלין "זמנים מודרניים"?
חובבי הבמאי בוודאי ימצאו קסם בסרטו החדש של המאסטר וגם לא מעט רגעים אירוניים ומצחיקים. בסופו של דבר מדובר בסרט לא רע, אך גם בכזה שהוא לא מאוד מוצלח.