הסרט הזה אמנם צולם לפני המלחמה, אך מדבר עם המציאות של ימינו

בזמן שתעשיית הקולנוע הישראלית נמצאת בימים מורכבים מאוד, בלשון המעטה, לנוכח האיום של שר התרבות והספורט מיקי זוהר לקצץ – אם לא לחסל לגמרי – את התקציב שמוקצה להפקת סרטים (כ-130 מיליון שקלים, נגזרת לא גדולה מסך תקציב המשרד כולו), עולה לאקרנים "חמצן", סרט ישראלי חדש בבימויה של נטעלי בראון, שבאופן מקרי (אבל לא באמת) מוצא את עצמו מדבר עם האיום שמרחף מעל עתיד הקולנוע הישראלי.

ולמה לא באמת? כי מאז שצולם ועד שיצא לבתי הקולנוע, נדמה שצירופי מקרים בלתי מוסברים מרחפים מעל ראשו. זהו סרט שנכתב וצולם לפני 7 באוקטובר, אבל מרגיש ונראה כמו סרט שנכתב כתגובה ישירה לאותו בוקר שחור. כל פסיק בו מתכתב עם המציאות הבלתי אפשרית שבתוכה אנחנו חיים, והגילוי שאין בעשייתו קשר ישיר למלחמת "חרבות ברזל" הוא די מטורף.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• פו הדב חוגג 100 - אבל למה אנחנו אוהבים אותו כל כך ומהי מורשתו?

• עשתה אקזיט של מיליונים – והחליטה להפוך לזמרת: "נפתח אצלי סכר"

• הסרטים האלו היו משהו אחד. עם חידושם, הם הפכו למשהו אחר לחלוטין

בסרט, דאנה איבגי הנפלאה מגלמת את ענת, מורה בבית ספר יסודי שמחכה בקוצר רוח לחופשת השחרור של בנה היחיד עידו (בן סולטן), לוחם ביחידה קרבית – חופשה שעבורה היא לא פחות משהיא עבורו. חופשה מחרדה, מלילות ללא שינה, מדאגה בלתי פוסקת לשלומו של בנה, שמכרסמת אותה מבפנים ומאיימת לכלות אותה. אבל הגבול הצפוני מתחמם, ועידו מוזנק היישר מהחפש"ש בחזרה לצבא, ומשם לתוך לבנון. וענת, שכבר פסעה החוצה מהשגרה המסויטת של אמא ללוחם בצבא ומייחלת לשגרת חיים נורמלית, מוצאת את עצמה צוללת בחזרה, חרף רצונה, למחילת הארנב. היא מנסה לשכנע את עידו להתעקש על חופשת השחרור שלו ולחזור הביתה, עד שדיווחים על חטיפת חייל מערערים אותה לחלוטין, והיא עוברת למעשים שישחררו את הבן שלה משירות. וכל זה, כאמור, נכתב וצולם לפני טבח 7 באוקטובר.

משהו קורה לקולנוע הישראלי, אותו קולנוע ששר התרבות מאיים לנתק לו את השאלטר, והוא מנבא באמצעות סרטיו את המציאות שהתהפכה על כולנו באוקטובר 2023. "מותו של אבא שלי והקולנוע גם" ו"החייל הנעלם" של דני רוזנברג עוסקים האחד במשבר משפחתי בזמן מתקפה איראנית, והשני בחייל שמזייף את חטיפתו לעזה כדי לברוח מהצבא. "ההילולה" של אריאל בנבג'י ושלום אסייג עוסק במשפחה שנוסעת לקבר הבאבא סאלי בנתיבות, אבל נקלעת בטעות לעזה ונחטפת, וב"קרוב אליי" של תום נשר יש סצנת חטיפה של בחור צעיר שמושלך לתא מטען עם עיניים קשורות. החרדות הקמאיות של היוצרים והיוצרות בישראל יוצאות מהמרחב הבטוח של דפי התסריט, ומוצאות ביטוי הלכה למעשה במציאות. אלה סרטים שמדברים עם הצופים שלהם על מה שקורה פה, ויש להם כוח בזכות התקשורת הייחודית שמתקיימת בין סרט ובין הצופה שלו. תקשורת ששר התרבות מאיים לקטוע.

והנה, גם "חמצן" נמנה בקבוצת הסרטים האלה. יש הרבה דברים טובים להגיד על הסרט הזה, אבל אי אפשר להתעלם מגדולתו כסרט שהוא ניבוי מדויק למציאות של לא מעט אימהות בישראל, לפני אוקטובר 2023 – אבל בטח ובטח אחרי. יש בסרט כמה סצנות במהלכן נשמעת אזעקה שמקפיצה את ענת ושאר שכניה למקלט, והסמיכות בין מועד יציאת הסרט לאקרנים ובין המציאות האקטואלית של צופיו מייצר היקש שהוא לא פחות מהזוי. איך בראון ידעה לכתוב סרט על מציאות שטרם קרתה? התשובה פשוטה ולא פשוטה כאחד: הבמאית חיה את החרדה הזאת בעצמה, 24/7, מכורח היותה אמא ישראלית, ולא מתוך מה שעלול אולי לקרות במדינה בעתיד (ובדיעבד, גם קרה).

ענת, בת דמותה של הבמאית, לובשת חרדה על פניה לאורך כל הסרט. זאת חרדה בגוונים משתנים, שיש לה קצוות ותנודות, והיא נעה בין דאגה "רגילה" של אמא לחייל, עד לחרדת מוות של ממש על החיים של הבן שעוד רגע נכנס ללבנון. היא נתפסת בידי הסביבה שלה, ובעיקר על ידי הבן החייל עצמו, כאמא היסטרית שמסרבת לקבל את היותו גבר בוגר שמקבל החלטות באופן עצמאי. אבל ענת היא קודם כל האמא של הגבר הזה, וככזו – היא פועלת מתוך רצון בסיסי: לשמור על הבן שלה בחיים.

"חמצן" הוא סרט עלילתי מרתק, שהולך ונבנה כמעין מותחן פסיכולוגי של אישה שמסרבת לקבל את הסכנה שטמונה לבן שלה. אבל הוא מרתק בהרבה מעצם היותו דיון קולנועי שמעז לשאול – בניגוד מוחלט לקונצנזוס הישראלי הברור מאליו – האם שליחת הבנים והבנות לצבא לא חוטאת כנגד הרצון ההורי הבסיסי לשמור עליהם מכל רע? זאת שאלה גדולה, אקוטית, גורלית וכואבת. לא קל לשאול אותה, ולא קל לצפות בתשובה של ענת במהלך הסרט, אבל זאת שאלה שנשאלת מתוך מציאות החיים שלנו. ואם לא יהיו יותר סרטים כמו "חמצן", גם לנו, הצופים, יהיה הרבה פחות אוויר לנשימה.