המשחק רפה, התאורה חשוכה והעלילה גנרית: "רדופים בוונציה" הוא סתם עוד סרט

חודש ספטמבר, הידוע גם בכינויו "הישימון ההוליוודי הגדול", זה שסרטים הולכים אליו כדי למות, נמצא בעיצומו. הדלות הבלתי נסבלת של התוצרת הקולנועית צורמת עד כדי כאב, ולכן אנחנו מקבלים חדשות לבקרים, למעט יציאות מוצלחות פה ושם, סרטים רזים, חסרי כל השראה וכאלה שמוטב לו היו נגנזים או מגיעים לכל היותר למסך הקטן בבית.

כך מגיעים אל בתי הקולנוע סרטי אנימציה מדרג ב' ומטה, והמשכונים לזיכיונות שאף אחד לא ביקש (אני מסתכל עליכם "הנזירה 2" ו"-אימה במצולות: התהום"). תוסיפו על כל "הפינוקים" האלה את שביתת השחקנים והתסריטאים, מחזורים ואתחולים - והאופק מעולם לא נראה קודר יותר. מלאי גלגלי הפילם הולך ואוזל ובסוף נישאר עם שידורים חוזרים של "ברבי" ו"אופנהיימר"באיימקס.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• בזמן שהוא נלחם במחלת הסרטן: הזמר אדם שחרר שיר חדש
• אפשר שחמישי יגיע? הצצה ראשונה לבמה הענקית למופע של נועה בפארק
• בזמן המשחק: שחקני פוטבול יונפשו - ויהפכו לדמויות של דיסני

אל הישימון המדכא הזה נוחת, בלי רעש ובטח בלי צלצולים (כי באמת אין צורך), הסרט "רדופים בוונציה" - השלישי בטרילוגיית הרקול פוארו (קדמו לו "רצח על האוריינט אקספרס" ו-"מוות על הנילוס" המושמץ). הסרט ממשיך לגולל את מעלליו של גיבור ספריה המשופם של אגתה כריסטי ומבוסס על סיפור פחות מוכר של הסופרת הבריטית.

הפעם, אחרי שהחליט לפרוש מעולם הבילוש (אולי המפגש עם גל גדות בסרט הקודם היה טו מאץ' עבורו), פוארו (קנת' בראנה בהופעה פושרת) חוזר בעל כורחו אל התחום שהגדיר אותו. הוא נגרר על ידי חברתו הטובה הסופרת אריאדנה אוליבר (טינה פיי) חובבת המסתורין אל מסיבת סיאנס באחוזה רדופת רוחות, בוונציה שאחרי מלחמת העולם השנייה.

ההתקבצות החברתית השנויה במחלוקת הזו נועדה כדי לתקשר עם בתה של רוונה דרייק (קלי ריילי), בעלת האחוזה, שנרצחה/התאבדה בנסיבות מסתוריות. על התקשור אחראית המדיום ג'ויס ריינולדס בגילומה החיוור של מישל יאו ("הכול בכל מקום בבת אחת"). כשאחד המשתתפים נרצח באורח מסתורי, פוארו מלפף את השפם פעם נוספת ומנסה לפתור את התעלומה.

אחרי הכישלון הביקורתי של שני הסרטים הקודמים (אך עם הצלחה בקופות), אנחנו מקבלים סרט שלישי בסדרה ועם קאסט מצומצם בהרבה, ובהתאמה - גם מאכזב ברמות קשות. "רדופים בוונציה" הוא לא יותר ממעשיה נטפליקסית שצופים בה כדי להעביר לילה או איזו ארוחת צהריים - וגם זה לא בטוח. הסרט נע על הציר הגנרי ביותר שתוכלו לדמיין של כל סרטי המסתורין הבלשיים הלעוסים שראיתם אי-פעם.

בשונה מ"רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", שהיה המרענן הרשמי של הז'אנר החרוש בשנה שעברה והציע טוויסטים מצחיקים בעלילה (גם אם חלקם היה צפוי), קאסט מסקרן ומגניב ומשחק מעולה, "רדופים בוונציה" הוא ההפך הגמור. בעוונותיו, הוא שם בפרונט את כל השטנצים הקבועים של הז'אנר בצורה אפרורית וחשוכה (ליטרלי, הסרט סובל מתאורה בעייתית).

נעשה פה ניסיון נחמד מצד היוצרים להכניס מוטיבים גותיים ואלמנטים של אימה וסרטי רוחות רפאים. לאו דווקא כדי להפחיד את הצופה אלא יותר כדי לשאול שאלות ולגרום לאקט הטלת הספק של פוארו, בכל דבר בערך, להיות הרבה יותר מודגש. זה לא כל כך עובד. זה מרגיש זול ומניפולטיבי יתר על המידה, בעיקר בגלל נוכחותם של הפחדות פשטניות והבהלות סטייל "הנזירה" (וזו לא מחמאה).