הוא מהבמאים הגדולים בעולם. זכייתו באוסקר העניקה לו את החותמת הרשמית
אחרי 30 שנות יצירה, הגיע השבוע פול תומאס אנדרסון לנחלה - וזכה סוף כל סוף בפרס האוסקר הנכסף על סרטו "קרב רודף קרב". אך עבור רבים ברחבי הרשת, נדמה היה שאנדרסון הגיע משום מקום. זו ההזדמנות להיזכר במהפכה שחולל היוצר בקולנוע האמריקאי, ומדוע הוא ראוי לעמוד בשורה עם כל הגדולים
זכייה בפרס האוסקר, עד כמה נוצצת וחלומית שתהיה לאנשי תעשיית הקולנוע ברחבי העולם, היא לעיתים חרב פיפיות. על כל דלת שהזדמנות חד-פעמית זו פותחת, יש אלו שיעידו שנסגרות כמה אחרות. רבים השחקנים שהתקבעו בטייפקאסט מסוים, ללא חופש פעולה, אחרי זכייתם באוסקר, ורק לאחרונה, לדוגמה, העיד השחקן ברנדן פרייז'ר שהצעות העבודה שלו לא גדלו מאז שזכה ב-2023 בפרס לשחקן הראשי הטוב ביותר על הסרט "הלוויתן", אלא די ההפך - הוא נאלץ לעבוד קשה יותר.
ויש גם את תגובת הנגד האינטרנטית, שהופכת יותר ויותר ארסית בעידן שבו קיטוב הולך ומחריף. כזו התעוררה השבוע בעקבות זכייתו הראשונה (!) אי פעם של הבמאי והתסריטאי פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "זה ייגמר בדם") בפרסי האוסקר, כשגרף את פרס הסרט הטוב ביותר, לצד פרס הבמאי והתסריט המעובד הטובים ביותר, על סרטו "קרב רודף קרב" בטקס ה-98 במספר. אחדים טענו ש"גנב" את האוסקר ל"חוטאים" הפופולרי, אחרים ראו בו אדם שמונע מ"פטיש מיני לקהילה השחורה", ויש אלו שראו ב"קרב רודף קרב" - שמושרש בתוך האקלים הפוליטי האמריקאי - סרט "נטול אמירה פוליטית משמעותית", שנועד לקרוץ ל"הוליווד הליברלית" ותו לא. קשה להאמין שאנדרסון עצמו מוטרד מכל זה, אך זו בדיוק ההזדמנות להזכיר שהאוסקר לא הגיע לידיו "בטעות", ולשוב למה שהפך את היוצר הזה לאחד הגדולים בקולנוע האמריקאי אי פעם - וכעת, עם החותם הרשמי מהממסד.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
בן לקריין אהוב מאזור לוס אנג'לס, כמאמר הקלישאה - קולנוע זרם בעורקיו של אנדרסון מילדות. אחרי שיצר את הסרטים הקצרים "The Dirk Diggler Story" (בגיל 17 בלבד. הסרט יהפוך לימים לבסיס ל"לילות בוגי") ו-"Cigarettes & Coffee" (שהוקרן בפסטיבל סאנדנס), אנדרסון עבר רשמית לעשייה קולנועית ב-1996 עם "הימור כושל". על בית הספר לקולנוע ויתר לחלוטין. "הייתי שם בדיוק יומיים", אמר לימים על חווייתו בבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק, מהטובים בעולם.
ייאמר לזכותו, הוא לא באמת היה צריך לעשות זאת. כמו רבים מהקולנוענים בני דורו - קוונטין טרנטינו, ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות"), ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט") ועוד - אנדרסון שאב כל סרט באזורו, ובייחוד את הקולנוע האמריקאי המהפכני של שנות ה-70, שביקש לשים ביטוי אישי ובעיות חברתיות על פני בידור גרידא. אך שלא כמו טרנטינו ומבנה "ספרות זולה" ששינה את העולם, המהפכה שהביא אנדרסון לקולנוע האמריקאי בשנות ה-90 לא הייתה צורנית - אלא תוכנית.
כשהוא שואב השראה ממורו ורבו, הבמאי האמריקאי רוברט אלטמן ("נאשוויל", "מ.א.ש.", "תמונות קצרות"), הרבה בתחילת דרכו אנדרסון ליצור סרטי אנסמבל (קאסט עתיר שחקנים, ולא בהכרח סרט שמובל על ידי כוכב אחד) מלאים בפיסות חיים שמתחברות לכדי דרמה (שיחות חולין שחופפות זו לזו, לדוגמה), ואלו שעוקבים אחר האנשים הבודדים, המוזרים, ה"סוטים" ובעיקר המשונים שאמריקה הקונפורמיסטית התנכרה אליהם. כולם בודדים יחדיו.
מטום קרוז כמנטור מפוקפק וסליזי ב"מגנוליה" לאדם סנדלר כגבר ילדותי שמשווע לאהבה ב"מוכה אהבה", השיב אנדרסון לתודעה את הדרמות הבוגרות למבוגרים שלא ניסו לרצות את הקהל, אלא אלו שעסקו בדמויות לא נעימות שמבקשות להשתלב בחברה האמריקאית, רק כדי שזו תזכיר להם כמה בודדים הם. במילים אחרות, אנדרסון הוא האדם מאחורי הדרמה הבוגרת המודרנית של 30-25 השנים האחרונות - עצובה אך גם צינית, מדכאת אך גם מרוממת רוח. האם סרטיה של סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") ייתכנו בלי אותו יוצר אמריקאי? או אפילו דובר קוסאשווילי ("חתונה מאוחרת")? קשה לדעת.
כשהאקדמיה מתקשה לעכל את יצירותיו - או להעניק להן פרסים - נע עם השנים אנדרסון אחורה, ולא קדימה. עם התבגרותו, ואולי מאיסתו בהווה, עיסוקו בעבר הלך וגבר - מראשית המאה ה-20 ב"זה ייגמר בדם" להוליווד של שנות ה-70 ב"ליקריץ פיצה". דמויותיו הפכו מגברים ילדותיים למבוגרים עצורים רגשית שמנסים לשנות את עולמם, לא פעם ללא הצלחה. משהו בסרטיו זיהה פסאדה מסוימת בחברה האמריקאית - חלום אמריקאי יחידני שנכשל פעם אחר פעם, שמוביל לבקיעת האלימות מבעד לפני השטח. מעגל של כאב שלא נפסק, לא פעם בשל חוסר בתקשורת.
זה לא מפתיע, אם כן, שדווקא האדם שצייר דיוקנים כה מדויקים של ניכור אמריקאי ידע לתאר ביצירתו את השפל המוסרי אליו הגיעה אמריקה בשנים האחרונות. הרבה לפני שהמילה "ICE" אמרה משהו למישהו, החל לכתוב בשלהי שנות ה-90 אנדרסון את מה שיהפוך לימים ל"קרב רודף קרב" - שמתבסס באופן רופף על ספרו של תומאס פינצ'ון, "Vineland", העוסק בהתמודדות עם מדיניות ההגירה הקלוקלת והגזענות המושרשת בארה"ב של אז והיום דרך סיפורו של מהפכן שמתקשה להבין שניסיונו לשנות את העולם כשל.
האם זהו סרטו הטוב ביותר? לא בהכרח. אך כאדם שבילה את מרבית הקריירה שלו בלחקור מה גורם לאמריקה להיראות כפי שהיא נראית, הגיוני שזהו האדם שיציב לה מראה בתקופה שרבים מעדיפים לנרמל את מצבה. זהו לא "פרפורמנס" של מאבק, אלא מאבק אמיתי דרך יצירה. חוסר נכונותו לעצור, מתוך אמונה אמיתית בכוחו של המדיום הקולנועי לשנות, שם אותו בשורה האחת עם היוצרים הגדולים שעל ברכם התחנך. השבוע הבין זאת רשמית גם העולם כולו.
